להגן על הילדים הקטנים או על הילדים הגדולים?

חשוב שצעצועים ומוצרים לתינוקות וילדים יהיו בטוחים. אולי אפילו יותר ממוצרים למבוגרים, בגלל שילדים קטנים יותר פגיעים. יש כל מיני סיכונים. למשל, צריך לדאוג שלא יהיו חלקים קטנים שהם עלולים לבלוע וגם שלא יהיו בהם כימיקלים מסוכנים (כמו עופרת).

כל הורה רוצה להגן על הילד שלו. זה מסוג הנושאים שאין עליהם מחלוקת. ולכן בשנת 2008 עבר בארה"ב חוק בנושא, ה- Consumer Product Safety Improvement Act (או בקיצור: CPSIA).

גם התקשורת תמכה בחוק באופן נלהב. למשל הניו יורק טיימס הכריז שזה "חוק שישפר דרמטית את ההגנה הממשלתית על צרכנים." יש חוקים שמאוד נוח לתמוך בהם ולא פופולארי לשאול שאלות קשות.

הסיפור של CPSIA

כתבתי בעבר על חוקים עם השפעות מפתיעות – למשל רישיונות שתרמו לעבריינות, רגולציה על דיור שיוצרת הומלסים, והוראות שהקשו על ארה"ב להתמודד עם הקורונה. אבל CPSIA הוא חוק שהתוצאות שלו תוכננו היטב מראש.

לפי ההוראות של CPSIA כל יצרן של מוצרים לילדים חייב להעביר דגימה מכל פס ייצור (product line) לבדיקת מעבדה חיצונית, כדי לוודא אין בהם כימיקלים מסוכנים. היצרנים כמובן משלמים על בדיקת המעבדה הזו. זה עסק די יקר – צריך לדגום מוצרים (לאסוף לפי מודל סטטיסטי), לארוז ולשלוח (עולה כסף), לשלם למעבדה חיצונית ולהמתין לתוצאות.

החובה חלה על כל מוצר – בין אם מדובר בצעצועים, בין אם מדובר באביזרים לילדים (כמו מוצצים) ובין אם מדובר במוצרים אחרי שהם בגודל מוקטן (למשל כיסאות נמוכים). החובה חלה גם על כל היצרנים – גדולים וקטנים. חוץ מיצרן אחד – חברת Mattel – יצרנית הצעצועים הגדולה בארה"ב.

כן, החובה הזו לא חלה על יצרנית הצעצועים הגדולה ביותר בארה"ב (28,000 עובדים, מחזור של מיליארדי דולרים).

הפטור ליצרנית הגדולה

בתוך CPSIA מסתתר סעיף פטור מבדיקת מעבדה חיצונית. לפי הסעיף, אפשר לתת פטור ליצרן שיוכיח שהוא יכול לבצע בעצמו בדיקה של המוצרים. הרגולטור שאחראי על הנושא, ה-CPSC הפעיל את הסעיף והעניק לחברת Mattel פטור מהחובה לשלוח את המוצרים שלה לבדיקות מעבדה חיצוניות.

לא יפתיע אתכם ש-Mattel השקיעה הרבה בלובי סביב החוק. קל להעביר רגולציה כשנציגי התעשייה אומרים "אפילו אנחנו תומכים ברגולציה הזאת". אפשר לתאר שבמקביל למאמצי הלובינג ולקידום סעיף הפטור, Mattel הקימה מערך בדיקות פנימי שיהיה תואם לפטור שהיא עזרה לקדם.

אבל בואו ניקח צעד אחורה. מה הוביל את חברת Mattel בכלל לעסוק בנושא הזה של כימיקלים כמו עופרת במוצרים לילדים ותינוקות? התשובה די ברורה – בשנים שלפני Mattel ניהלה קרבות משפטיים נגד מספר תביעות שהוגשו נגדה.
רוצים לנחש על מה היו התביעות? נכון, צעצועים שהכילו עופרת. בהליכים מול הממשלה היא נאלצה לשלם 2.3 מיליון $  ובהליכים אזרחיים היא בדרך כלל התפשרה (ושילמה עשרות מיליוני $).

לאור המצב הזה, כנראה שבחברת Mattel הבינו שגם הציבור וגם כתוצאה מפסקי הדין – בקרוב תהיה רגולציה על הנושא. אז הם פשוט החליטו להוביל ולא להיגרר. וזה איפשר לה לעצב את הרגולציה ולעצב פטור שיחסוך לה הרבה מאוד כסף. אגב, כש-Mattel קידמה את החוק הזה היא דאגה שאותן דרישות יחולו על כל היצרנים: גדולים כקטנים, גם אם מדובר באמן שמייצר צעצועים בעבודת יד. חוץ מהפטור כמובן.

הפער בין הגדולים לקטנים

לפעמים הרגולציה משמשת ככלי במאבקים מסחריים. צד אחד מצליח לעצב אותה באופן שעוזר לו או מספק לו ייתרון מול המתחרים.

ובאופן טבעי, לחברה גדולה יש יותר משאבים ולכן קל לה יותר להשמיע את קולה בהליכי חקיקה. הרי בעל עסק קטן לא יעזוב הכל ויטוס לדיונים בקונגרס או כדי להיפגש עם רגולטורים. ולכן מקבלי החלטות נוהגים לדמיין את העסקים הגדולים כשהם קובעים רגולציה, ולא את העסקים הקטנים. מי שלא מסביב לשולחן – נשכח.

לדוגמה, CPAIS קובע שאת דגימה שצריך לשלוח למעבדה דגימה מכל פס ייצור. העניין הוא שלמפעל גדול יש הרבה פסי ייצור שעובדים מהר, וכל אחד מהם מייצר מאות ואלפי מוצרים ביום. אז להוריד מכל פס ייצור מוצר או שניים, כדי לשלוח אותם לבדיקת מעבדה – זה לא נורא. אבל עבור עסק קטן או בית מלאכה עצמאי – כל מה שהוא עושה זה "פס ייצור" אחד. ולשלוח דגימה של כל מוצר מפס הייצור הזה – זה אומר לשלוח חלק די גדול מכל מה שהוא מייצר.
למשל, אם בית מלאכה קטן מייצר שתי רכבות צעצוע – הוא צריך לשלוח אחת מהן לבדיקת מעבדה (ולא מחזירים אותה).
עבור חלק מהיצרנים הקטנים, זה כנראה אומר פשוט עדיף להם לסגור את העסק וזהו. עבור מפעל גדול – זו הוצאה לא גדולה, שתייקר את המוצר הסופי בדולר או שניים.

צריך לציין ש-Mattel לקחה חלק בניסוח החוק, אבל אין פה שוחד או "שבי רגולטורי" צורם. פשוט מקבלי החלטות שהם בני אדם והם לא היו מודעים להשפעה של החוק על העסקים הקטנים והבינוניים. לא שחיתות, פשוט קבלת החלטות גרועה.

מה אפשר היה לעשות?

אני בהחלט מאמין שאם חברה יכולה לבצע דיגום ובדיקות מעבדה לעצמה – צריך לאפשר את זה (גם קידמתי רפורמות כאלו). אין טעם להטיל בכוח עלויות רגולציה איפה שלא צריך. אבל את אותה צורת חשיבה דיפרנציאלית צריך ליישם גם ביחס לשאר השחקנים, במיוחד לקטנים ולחדשים.

אפשר לחשוב על מודלים רגולטוריים שישפרו את הבטיחות וגם יהיו פחות יקרים עבור העסקים קטנים. אבל כשהחברה הכי גדולה מקדמת את הרגולציה, מה הסיכוי שינסו למצוא פתרונות שיאפשרו לעסקים קטנים לעמוד בהוראות בלי להיסגר?

רגולציה טובה צריכה להיות המתאימה ביותר והמינימלית ביותר. והעיוות כאן הוא לא בעצם ההקלה שהחברה הכי גדולה בשוק קיבלה, אלא בכך שהיא קידמה חוק מכביד ובירוקרטי – ורק היא זכתה להקלות.

כדאי לזכור איפה התחלנו – ברצון להגן על הילדים שלנו כי הם קטנים ופגיעים.
גם עסקים קטנים הם פגיעים. ומקבלי החלטות צריכים להתחשב בזה.