ישראל צריכה לבחור סגנון לשיפור הרגולציה – אמריקאי או אירופי

צוות בין משרדי מגבש בימים אלו תכנית לרפורמה מערכתית ברגולציה בישראל.

מסקרן לאיזה כיוונים הם יחליטו ללכת. בינתיים אני רוצה להציע מעין מפת דרכים. כשמסתכלים על העולם, יש כיום שתי גישות מאוד שונות לשיפור רגולציה – הגישה האמריקאית והגישה האירופית.

בארה"ב יש כיום גישה טרייה שאותה מוביל הנשיא ביידן. באירופה תמצאו סגנון שונה, שמובילה נציבות האיחוד האירופי ברשות הנשיאה שלה – אורסולה ואן דר ליין (Ursula Von Der Leyen).

הסגנון האמריקאי הנוכחי

ביום הראשון שלו בתפקיד, ביידן פרסם מזכר נשיאותי תחת הכותרת "מודרניזציה של בקרה על הרגולציה". המזכר הזה מנחה את הסוכנויות והרגולטורים הפדרליים לקדם מדיניות במגוון תחומים וסוגיות – שוק העבודה, הסביבה, חינוך, הגירה, כלכלה ועוד.

במזכר הזה ביידן אומר שני דברים מעניינים על רגולציה: הוא דורש מהגופים הפדרליים להטיל עוד רגולציה חדשה כדי לפתור בעיות ציבוריות והוא מצהיר שבכוונתו לעדכן את האופן שבו מבצעים בקרה על איכות הרגולציה (למשל, לתת משקל ליותר סוגים של תועלות ולהתמקד בהשפעות חלוקתיות). ביידן בעצם דוחף להגדלת השימוש ברגולציה ככלי ממשלי.

הסגנון האירופי הנוכחי

הגישה של האיחוד האירופי שונה. הם מתמקדים בזיהוי כשלים רגולטוריים במטרה לפתור אותם ולהפחית נטל רגולטורי מיותר על הציבור. אחד הכלים שהאיחוד האירופי מקדם הוא תקציב רגולטורי – שעליו כתבתי בעבר. בתמצית הרעיון הוא להגדיר לכל משרד כמה כסף הרגולציה שלו יכולה לעלות לציבור וזה מאלץ את הרגולטור לכמת כמה עולה הרגולציה שלו ואז להחליט איפה לקצץ. מנגנון כזה דורש מהרגולטור לנהל את הרגולציה כמו תקציב מוגבל.

במסמך האחרון שהאיחוד האירופי פרסם (Better Regulation: Taking Stock and Sustaining Our Commitment) הם מדגישים את הצורך להתבסס יותר על נתונים בגיבוש מדיניות ולהימנע מהטלת עלויות שאינן הכרחיות.
עוד דבר יפה שמדברים עליו באיחוד האירופי זה הצורך ללמוד מניסיון העבר של רגולציות אחרות, על סמך ניתוח של ההשלכות של חקיקה ורגולציה שנקבעה בעבר.

הדומה והשונה

גם האמריקאים וגם האירופיים מאמצים את התפיסה שה-OECD מוביל שבשביל רגולציה טובה צריך מערכת מוסדית איכותית, תהליכים סדורים ולעבוד לפי עקרונות כמו שימוש בנתונים, שקיפות ושיתוף ציבור. גם באירופה וגם בארה"ב יש תמימות דעים ששיטת "רגולציה חכמה" (RIA) נותנת תרומה חיונית לגיבוש רגולציה איכותית ולחשיבות של ניתוח עלות-תועלת כדי להבין את ההשפעות של הרגולציה.

כשמסתכלים מרחוק אפשר לפשט את ההבדל ולומר שהגישה של ממשל ביידן רואה ברגולציה כלי חשוב לפתרון בעיות ציבוריות רבות, בעוד שהגישה האירופית רואה ברגולציה מקור להרבה בעיות ולכן מנסה להימנע או לפתור בעיות שהרגולציה עצמה יצרה.

שימו לב שאלו הגישות הנוכחיות בלבד. תחת נשיא אחר בארה"ב ובנציבות האירופית, יהיו שינויים (כמו בחילופים של טראמפ וביידן).

איך האירופים משפרים ומתקנים את הרגולציה שלהם?

לאיחוד האירופי יש משהו בין תכנית לשיטה שנקראת REFIT  שמטרתה "למקסם תועלות לאנשים, עסקים ולחברה בכללותה תוך צמצום בירוקרטיה ועלויות אחרות". במסגרת התכנית הם מדגישים שמה שחשוב זה לא המטרות והעקרונות, אלא איך הרגולציה פועלת בפועל. יש פה גישה מאוד קפדנית לגבי הפרטים הקטנים. ולכן הם מדברים הרבה על שימוש בנתונים בשלב הניתוח ועל איסוף נתונים ובקרה בדיעבד כדי לזהות כשלים – ולתקן אותם.

כך למשל, הם תומכים באימוץ כלל של "one-in one-out"', לפיו על כל עלות חדשה שמוסיפים – צריך לצמצם עלות רגולציה קיימת. כתבתי בהרחבה על הכלי הזה. באיחוד האירופי עושים פיילוטים על הכלי הזה השנה (2021) במטרה להפעיל אותו באופן נרחב בשנת 2022.

בקיצור, באיחוד האירופי חלק ניכר מההגדרה של "רגולציה איכותית" מורכב מצמצום בירוקרטיה ועלויות מיותרות, בעוד שאצל ביידן ההגדרה ממוקדת בתועלות מהרגולציה.

חשוב להבין שזו לא פוליטיקה.

כעניין מקצועי של מדיניות צריך להחליט במה להתמקד. האם לפעול כדי להרחיב את השימוש ברגולציה ככלי לפתרון בעיות ולהתאמץ שהתועלת מהרגולציה תהיה יותר גדולה; או לפעול כדי לצמצם רגולציה מזיקה ומיותרת כדי שיהיו פחות בעיות ותקלות.

אלו גישות משלימות, לא סותרות.
אבל בגלל שהמשימה של שיפור רגולציה כל כך גדולה ומסובכת, צריך לבחור במה להתמקד. אי אפשר להתפזר על הכל.
גם ישראל תצטרך לבחור מה יהיה הדגש שלה בשנים הקרובות.