החסם שאף אחד לא חיפש – ושינה את שוק הבשר בישראל

לפני עשור שני אנשים ליוו אותי החוצה מפגישה, ולחשו לי סוד ששינה שוק שלם.
נתחיל מההתחלה.

ב-2016 הצוות שלי טיפל ברגולציה על יבוא מזון. ההחלטה שלנו היתה לא לשבת במשרד ולנחש. יצאנו לשטח: סיירנו בנמלים ובמחסנים, ישבנו בשולחנות עגולים עם יבואנים גדולים וקטנים, ודיברנו עם עשרות אנשים שחיים ונושמים את יבוא המזון כל יום.

אחרי אחד הדיונים, שישבו בו כ-15 יבואנים, שניים מהם ליוו אותי החוצה וביקשו לדבר בשקט. הם אמרו שהם מעריכים את המאמץ, אבל שאנחנו מחפשים במקום הלא נכון. שיש חסם יבוא ענק שכלל לא עלה בדיון, והם חוששים שאיננו מכירים אותו. בכנות, הם אמרו, אם לא תטפלו בזה, גם אם תתקנו את כל שאר החסמים, השינוי יהיה זניח.

הם סיפרו לי על "תוקף חיי המדף של בשר". משפט קטן וטכני בתוך נוהל אפור, שקבע 45 יום. בגלל התוקף הקצר אפשר היה להביא בשר טרי רק ממדינה קרובה או בטיסה יקרה. בפועל, אותו משפט הכתיב מאיפה בעולם אפשר לייבא בשר לישראל.

 שלוש חזיתות של התנגדות

כשהצענו לשנות את הכלל, נתקלנו בהתנגדות משלושה כיוונים שונים, וכל אחד מהם מלמד משהו.

הראשונה היתה מקצועית ובמידה מסוימת צפויה: נטען שאי אפשר לשנות, ושישראל שונה מהעולם מבחינת הטכנולוגיה, מזג האוויר ורמת הציות של העסקים. גם טענו שמכיוון שמדובר בבשר כשר – טענו שאי אפשר להשוות את ישראל לעולם. 

השנייה הגיעה מהדרג הניהולי ומיחידות המטה, שמהם ציפינו לתמיכה. דווקא היא היתה מסוכנת יותר: לא התנגדות עקרונית, אלא ספקנות שסעיף קטן וטכני כזה בכלל ישנה משהו.

השלישית היתה לחץ מגורמים בענף, וזה צפוי, שכן פתיחת שוק לתחרות פוגעת קודם כל בגדולים ובחזקים, שנהנים משוק ריכוזי.

 איך נשברה ההתנגדות

אחרי עבודה מקצועית שעשינו על הסיכונים (פתוגנים שונים – החומרה ותרחישי ההתפתחות שלהם), ניתוח שרשרת האספקה של בשר, בחינת טווח הטמפרטורות הבטוח ומשך הזמן) – ידענו שצריך לשנות את הכלל. אבל היה קשה לפרוץ קדימה.

נקודת המפנה היתה מפגש של שני מהלכים.

הראשון היה סקירה בינלאומית שהראתה שהכלל הישראלי חריג. בעולם בשר כזה מקבל תוקף של 120 יום ואף למעלה מכך. אבל התובנה החשובה יותר היתה עקרונית: הסטנדרט המקובל אינו מספר שהמדינה קובעת, אלא כלל שלפיו היצרן קובע את התוקף והוא האחראי לעמוד בו. זו גישה שמייצרת גמישות ובד בבד מטפחת אחריות לציית להוראות.

השני, והמכריע, היה ניסוי אמפירי שביצענו. הוא הראה שבשר טרי שעבר הכשרה בטוח לצריכה גם לאחר 114 יום. עצרנו שם, משום שניסוי כזה יקר, וזה כבר הוכיח את הנקודה: 45 יום היה קצר מדי. מספר מול מספר, הטענה שישראל שונה לא יכלה עוד להחזיק מעמד.

גם אחרי הניסוי נדרשו משא ומתן ועבודה רבה.  זה לקח זמן.
אבל בסוף הצלחנו להכפיל את התוקף ל-85 יום, ופתאום אפשר היה לשנע בשר באונייה במקום במטוס. השוק נפתח לארגנטינה, ברזיל, ארה"ב ומדינות נוספות. אגב, כעבור כמה שנים השלמנו את המהלך בתיקון חקיקה: מי שקובע את התוקף אינו עוד המדינה, אלא היצרן, שאחראי גם לעמוד בו.

אחרי השינוי עקבנו אחרי מחירי הבשר. ראינו שהבשר המיובא שנכנס בשל הסרת החסם היה זול ב- 20%-25% בהשוואה ליתר הבשר הטרי.
הורדת המחירים הייתה הצלחה מיידית.

התוצאה ארוכת הטווח התפרסמה השבוע ב-TheMarker: ישראל היא היום צרכנית הבשר מספר 3 בעולם, אחרי ארגנטינה וארה"ב בלבד.

 הלקח

חסמים מסוג זה שורדים שנים משום שאינם כתובים בחקיקה אלא בנהלים מקצועיים. גם לא מדובר בהכרזה עקרונית, אלא בפרט קטן ושולי.
הם לא נספרים בשום מדידה כי ניתוח כלכלי או משפטי מחמיץ אותם. מגלים אותם באמצעות ניתוח רגולטורי מעמיק שמצליב את ההוראות עם הפעילות המפוקחת, מגבלות הנדסיות ותפעוליות – ומחבר הכל ביחס.
לכן לסעיפים כאלו אין יריב טבעי, וככל שהם טכניים יותר כך פוחת הסיכוי שמישהו יערער עליהם. קל להתווכח על גובה המס או על איסור מוחלט. קשה הרבה יותר להתווכח על מספר בתוך נוהל מפורט שנכתב עבור מומחים.

מכאן שתי מסקנות מעשיות: חסמים אמיתיים מתגלים בשטח, מפי מי שחי אותם. והדרך היחידה להזיז אותם היא ראיות ועבודה מקצועית, לא רטוריקה.

הכתבה מראה שהמחירים לצרכן עלו מאז. זה נכון – בכל העולם התרחשה עליית מחירי המספוא (מזון לבעלי חיים) שייקר את מחירי הבשר בכל העולם.
כך יצא שהרפורמה שלנו בלמה חלקית את עליית המחירים, והגדילה את המגוון. בנוסף לבשר מפולין יובא גם בשר טרי איכותי מארה”ב, ארגנטינה ועוד מעצמות בשר.

לפי הכתבה, הפעם צוואר הבקבוק הוא הרגולציה על הכשרות.
אני מוכן להמר שגם שם החסם האמיתי אינו נמצא במקום שכולם מסתכלים בו.
גם הפעם צריך לא להילחם רק בחסמים הברורים, אלא לצלול לעומק ולמצוא את הנסתר.