האם דה-רגולציה מסכנת את בטיחות האש – או שהיא איזון נדרש?

בשנים האחרונות מתקיים בארה"ב דיון סוער על הפחתת רגולציה, כולל בתחום בטיחות האש. מחוקקים רבים מבקשים לצמצם עומסים רגולטוריים כדי לעודד צמיחה כלכלית, אך מנגד, גורמי בטיחות מזהירים מפני סכנות חמורות שעלולות להוביל לעלייה במספר השריפות ולפגיעה בחיי אדם. האם ההקלות הללו אכן הכרחיות, או שהן עלולות להוביל לאסון?

אוהיו מקצצת את קוד בטיחות האש

ב-2021 אוהיו השיקה רפורמה אגרסיבית להפחתת רגולציה. הרכיב הראשון היה חובה לקצץ של 30% מכלל הרגולציות – צמצום מלאי הרגולציה. הרכיב השני היה כלל "אחד נכנס – שניים יוצאים" (OI2O) – על כל רגולציה חדשה יש לבטל שתיים קיימות.
שני הכללים מבוססים על ספירת סעיפים והוראות רגולטוריות (ולא על עלויות), והם מחייבים את הרגולטורים לבחור מה לקצץ.

מאחר שצריך לעדכן את הרגולציה של בטיחות אש באופן תדיר, המשמעות של כלל ה-OI2O היא שעם הזמן, ששני שלישים מרגולציית בטיחות האש של המדינה ימחקו.

מפקד שירותי הכבאות של אוהיו סיפר שקשה לבטל שני שלישים מתוך כלל הרגולציה, שהיקפה 1,710 עמודים. מעניין לשים לב להיקף הרגולציה הזו – 1,710 עמודים. זהו עומס משמעותי, אך הרגולטור באוהיו יודע למדוד את היקף הרגולציה, וזה לא מובן מאליו.

האם כל ההוראות הללו חיוניות? ייתכן. אך הלחץ לקיצוץ הוביל את הרגולטורים באוהיו למצוא פתרון יצירתי: במקום להסיר הוראות לחלוטין, הם החליפו סעיפים מפורטים בהפניות קצרות למסמכים חיצוניים, כמו תקני NFPA. הפתרון הזה מקיים את הדרישות הפורמליות של הרפורמה, אך מעלה את השאלה – האם הוא שומר על רמת בטיחות מספקת? וכמובן – ברור שמדובר במעקף ולא באמת בצמצום של הרגולציה (במידה מסוימת, אולי יש כאן הכבדה כי המפוקחים צריכים לעבור ממסמך למסמך ואין מקום אחד שמרכז את כל הדרישות).

הרגולטורים ומתנגדים אחרים למהלך מזהירים שצמצום כה אגרסיבי עלול לסכן את הציבור ואף את צוותי החירום עצמם. התומכים טוענים שחוקים רבים אינם הכרחיים ושהרפורמה מאפשרת לרגולטורים לבחור במה למקד את הרגולציה – כדי להתמקד רק בהוראות החשובות באמת.

האם רגולציה מוגזמת מעכבת פיתוח?

אוהיו היא לא המדינה היחידה שמקצצת ברגולציה של בטיחות האש:

• יוטה קבעה שמעדכנים את תקני הבטיחות באש לתהליכי בנייה רק פעם בשש שנים, מה שמפחית את העומס הרגולטורי ואת תכיפות השינויים – אך ייתכן שגם מעכב שיפורים בטיחותיים חשובים.
• קרוליינה הצפונית הגבילה עדכונים והוספת רגולציות בתחום הבטיחות באש עד 2031, כדי לייצר ודאות ויציבות. זה מונע שינויים בלתי פוסקים, אך גם עלול לעכב התאמות רגולטוריות קריטיות.
• קונטיקט, וושינגטון וטנסי ביטלו את החובה להתקין גרם מדרגות שני בבנייני מגורים גבוהים. מדובר בביטול של דרישה יקרה (מה שיוזיל משמעותית את הבנייה), אך גם פוגע באפשרויות המילוט בעת שריפה.

תומכי המהלכים הללו טוענים שרגולציה מכבידה על העסקים ותורמת ליוקר המחיה. הנחת המוצא היא שהרגלטורים לא מתחשבים בעלויות שהם יוצרים, ולא לוקחים עליהן אחריות. ולכן אם הרגולטורים לא ירוסנו ולא ידרשו לצמצם את הרגולציה, הם יקבעו הרים של רגולציה מחמירה, גם אם אי אפשר לעמוד בכך.
אני חושב שזו עמדה שלוקה בחד צדדיות ופשטנות, אבל יש אמת בכך שרגולטורים רבים לא מנהלים סיכונים ולא מתחשבים בעלויות הרגולציה – הרחבתי על כך באחד הפוסטים הכי פופולאריים שפרסמתי.

כיצד ניתן להבטיח בטיחות מבלי להכביד על המשק?

המתח בין המחוקקים לרגולטורים יכול להיות בריא – אם מנהלים אותו נכון. הנה שלושה צעדים שיכולים לעזור להגיע לאיזון הנכון:

1. חיזוק הדיאלוג ושיתוף הפעולה
   לפני שמקדמים רפורמות רגולטוריות או מוסיפים חוקים חדשים, חשוב לקיים שיח פתוח בין הרגולטורים לנבחרי הציבור. פעמים רבות, חוסר תקשורת גורם למהלכים דרמטיים וחד-צדדיים שלא בהכרח נדרשים.
2. עבודת מטה מקצועית ושיקוף שלה בכתב
   החלטות רגולטוריות צריכות להתבסס על מחקר אמיתי, לא על אינטואיציה. רגולטורים חייבים לבצע ניתוח נתונים, לבחון חלופות ולשקף את עבודתם במסמכים מסודרים – כך שההחלטות יהיו שקופות ומבוססות. התיעוד של עבודת המטה הוא לא סתם משימה בירוקרטית, זה הבסיס כדי שהדרג הנבחר, המפוקחים, מומחים חיצוניים וגם הציבור – יוכלו להבין את השיקולים של הרגולטור ואיך התקבלו ההחלטות. שיקוף תהליך העבודה והניתוח הכרחי כדי לייצר אמון ואת השיח בין הרגולטורים לדרג הנבחר.
3. חיפוש איזון בין בטיחות לעלויות
   יש דרכים להפחית את עלויות הרגולציה בלי ליצור סכנה ישירה: דיפרנציאליות (התאמת הדרישות לפי מאפיינים, כמו גודל וסיכון); צמצום השימוש ברישיונות ובירוקרטיה מיותרת; ניסוח הוראות שמאפשרות אימוץ טכנולוגיות חדשות.

רגולציה היא לא משחק של "הכול או כלום"

כנראה שחלק מהרפורמות שמקודמות בארה"ב הן אגרסיביות מידי ופשטניות מידי. יש הבדל בין דרישה להפחית 30% בעלויות הרגולציה (שמאפשרת לרגולטורים למצוא פתרונות יעילים שמקדמים בטיחות) לבין דרישה לבטל 30% מהרגולציה.
בנוסף, הגישה הפשטנית של הדרישה מייצרת עיוותים, כמו החלפת עשרות עמודים של סעיפים בהפניה אחת לתקן חיצוני. זה לא משיג הפחתה. עוד אפשרות היא לכתוב יותר קצר – אבל הוראות הרבה יותר מחמירות.

גם הקפאות הרגולציה לתקופה שרירותית הן פתרון "קל מידי". הן מונעות עדכונים שיכולים להקל על העסקים. חוץ מזה, אם הרגולטורים לא יכולים לעדכן את הרגולציה בשגרה, יכול להיות שהם פשוט יצברו הרבה נוסחים של תיקונים – ואז יעבירו אותם בבת אחת פעם בכמה שנים – מה שיקשה על השוק להיערך.

קל להציג את הדיון כאילו יש רק שתי אפשרויות: להחמיר את הרגולציה ולמנוע אסונות – או להקל כדי להוזיל עלויות. אבל המציאות מורכבת יותר. האתגר האמיתי הוא למצוא את האיזון: איך מאפשרים חדשנות, צמיחה ויעילות, תוך שמירה על רמת בטיחות ראויה? השאלה שנותרה פתוחה היא – האם המחוקקים והרגולטורים יצליחו להגיע לנקודת האיזון הנכונה?