צריך לעשות סדר ברגולציה

מכירים את זה שלפני פסח ולפני ראש השנה עושים ניקוי יסודי של הבית? מרימים את הספות, פאנלים, תריסים, זורקים זבל שהצטבר במשך שנה שלמה? אנחנו עושים ניקוי כזה רק כשחייבים ולא מגיעים לזה בשגרה.

לצערינו, ממשלות כמעט לא עושות ניקיו יסודי כזה. חוקים, תקנות ונהלים מתווספים ומצטברים כמו אבק – שכבה אחרי שכבה. הבעיה שכמו חפצים בבית, רגולציה נחוצה אבל כשהיא מצטברת אי אפשר לזוז. היא חונקת את האזרחים אבל גם המגזר הציבורי קורס תחת העומס.

באלגן ועומס רגולטורי

בשנת 2014 הממשלה לקחה אחריות על מדיניות הרגולציה בישראל והתחילה לקדם רפורמות ותהליכים לקבלת החלטות טובות. יש התקדמות משמעותית ומדיניות הרגולציה מתחזקת עם הזמן, אבל עדיין אין לנו תמונה שלמה של כל הרגולציה הישראלית. בגלל מחסור בנתונים על ישראל, אני מביא נתונים מארה"ב.

פרויקט שנקרא עשרת אלפים דיברות (Ten Thousand Commandments) עוקב מאז 1993 אחרי הרגולציות שהממשל הפדרלי מפרסם. מאז שנת 1993 הממשל הפדרלי פרסם 101,380 רגולציות חדשות. מחקר של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון מצא שמאז 1960 מספר העובדים בגופים הרגולטוריים קפץ מ-57,000 ל-277,000.

הבעיה שהרגולציות מצטברות ונערמות בלי בדיקה. מחקר של חברת הייעוץ דלוייט מצא ש-68% מהרגולציות הפדרליות לא עודכנו אפילו פעם אחת, ו-17% עודכנו רק פעם אחת. לעומס הזה יש מחיר. לפי הבדיקה של "עשרת אלפים דיברות" עלות הרגולציה הפדרלית בלבד (לא כולל מדינתית ומקומית) מוערכת בכ-4.1 טריליון דולר בשנה (4,000 X מיליארד דולר).

עצם הכמות היא בעייתית. פיליפ האוורד טוען ש"עודף רגולציה יכולה לגרום לאותה תוצאה כמו חוסר ברגולציה. אנשים מאיטים, הם מתנהגים בצורה מגננית, מפסיקים ליזום פרויקטים כי הם מוקפים בסיכונים משפטיים ובמחסומים בירוקרטיים".

איך עושים סדר ברגולציה?

צריך כללים כדי לחיות בעולם המודרני וכדי לנהל סיכונים. השאלה היא האם כל הכללים שהוספנו לאורך השנים נחוצים והאם כולם מוצלחים? סטטיסטית אפשר להמר שחלק לא. כי דברים משתנים, חוקים הופכים ללא רלוונטיים וחלקם לא היו מאוד מוצלחים מלכתחילה. אין לי ספק שחלק מהרגולציה נחוצה וגם עומדת במבחן עלות-תועלת. אבל כנראה שחלק ניכר מהרגולציה צריכה ניעור ורענון. זו הזדמנות לעשות ניקוי יסודי, כמו לפני פסח. לעבור על כל הרגולציות, לבחון אם צריך אותן, אם ההוראות שלהן הגיוניות והאם אין סתירות ביניהן.

בישראל יש תכנית חמש-שנתית לצמצום 25% מעלויות הבירוקרטיה. זו הפעם הראשונה שעושים מיפוי של הרגולציה ובוחנים איזה אבק הצטבר עליה.

חלק ממדינות ארצות הברית החליטו לקדם רפורמות מקיפות. למשל, בוירג'יניה יש תכנית שלוש-שנתית עם יעד של 25% הפחתה וגם ניו ג'רזי הפעילה תכנית לבחינה ולרענון הרגולציה שלה. ויש גם דוגמאות יותר אגרסיביות, כמו איידהו שהחילה סעיפי שקיעה על כל הרגולציה שלה.

מדינות אחרות בארה"ב החליטו לרכז מאמץ על סוג ספציפי של רגולציה. דוגמה בולטת היא בחינה של רישיונות לעיסוק במקצוע. בארה"ב צריך רישיון כדי להיות חופף שיער, צבע ואפילו מעצב פנים. לפי נציבות הסחר הפדרלית 30% מהמשרות בארה"ב מחייבות רישיון ממשלתי. בשנות ה-50, רק 5% מהמשרות הצריכו רישיון ממשלתי. הבית הלבן בתקופת אובמה פרסם דוח שמתח ביקורת על ריבוי הרישיונות לעסוק במקצועות וקרא לבחון אותם. מדינות כמו נברסקה מבצעות בחינה רוחבית של הרישיונות שנדרשים כדי לעסוק במקצועות שונים.

בדיקה תקופתית, לא בהכרח הפחתה

כל המנגנונים האלו – סעיפי שקיעה, רפורמה חמש-שנתית וכו' – הם רק טכניקה. הם כלי שעוזר למערכת לבצע בחינה תקופתית, ניקוי, תיקון ועדכון. אבל כל התכניות המפוארות והמנגנונים יעבדו באמת רק אם נבין שהם חשובים. הניסיון בכל המקומות האלו מלמד שניקוי אמיתי לא קורה בכוח ושלעיתים קרובות לא צריך לבטל את הרגולציה אלא פשוט לתקן אותה. גישת טראמפ לכפות על המערכת קיצוץ ברגולציה לא תעבוד לאורך זמן ולדעתי היא שגויה. צריך לעשות לבדוק ולתקן את הרגולציה בלי קשר לשאלה האם צריך להפחית רגולציה.

פופולארי לדבר על רפורמות ברגולציה כאמצעי לדה-רגולציה. בהחלט ייתכן שחלק מהרפורמות יביאו להפחתה של הרגולציה. אבל זה לא מה שחשוב. אנחנו צריכים לבדוק את הרגולציה שלנו כדי לוודא שהיא טובה, עדכנית ומדוייקת. לא צריך לקבל החלטות מראש. כשניגשים לנקות את הבית לא מחליטים מראש כמה שקיות אשפה נזרוק. מתחילים לסדר ולנקות – ומטפלים במה שמוצאים. גם לרגולציה מגיע ניקוי תקופתי.

כשקים קרדשיאן החליטה להיות עורכת דין

קים קרדשיאן היא מגה-סלב. היא לא זמרת. היא לא שחקנית. אבל היא מאוד מפורסמת, מצליחה ועשירה. הסיפור היה יכול להסתיים פה, אבל מסתבר שקים היא גם בחורה שאפתנית.

לפני כמה חודשים, קים התראיינה למגזין האופנה ווג וסיפרה שהיא רוצה להיות עורכת דין. זה לא בגדר חלום – היא התחילה ללמוד משפטים. כנראה שאפילו בשבילה זה מורכב ללמוד בפקולטה למשפטים במקביל לקריירה ולגידול של ארבעה ילדים. אבל זאת לא התכנית שלה.

עורך דין בלי תואר במשפטים

קים חיה במדינת קליפורניה שמאפשרות לקבל הסמכה בעריכת דין מבלי ללמוד תואר במשפטים במוסד אקדמי (גם וירג'יניה, ורמונט ווושינגטון מאפשרות את זה). קליפורניה מאפשרת לקים (ולכל תושב אחר) להפוך לעורכת דין במסלול הבא: היא צריכה ללמוד את המקצוע במשך ארבע שנים במשרד עורכי דין במשך לפחות 18 שעות בשבוע. אחרי השנה הראשונה היא צריכה לעבור מיני מבחן הסמכה ("baby bar"). בסוף התקופה היא תיגש למבחן ההסמכה הרשמי (bar) ותבחן יחד עם בוגרי תואר במשפטים. כמו שאתם רואים, גם במסלול הזה יש בירוקרטיה.

למסלול הזה יש שני יתרונות בולטים. הראשון – הוא זול בהרבה. לפי נתונים של ה-American Bar Association, סטודנטים למשפטים לקחו הלוואת שכר לימוד שנעות סביב 100,000$ (תלוי אם מדובר במוסד פרטי או ציבור). מאז שנות ה-60 שכר הלימוד בפקולטות למשפטים בארה"ב התייקר פי 10 (לאחר התחשבות באינפלציה). זה קריטי במיוחד עבור מי שלא יכול להרשות לעצמו הוצאה כזו גדולה וגם לא לעבוד במשך כמה שנים. היתרון השני הוא בגמישות – למועמד שלא לומד בפקולטה למשפטים יש יותר שליטה על הזמן שלו וגם בחירה מה ללמוד. הוא לא יהיה חייב לקחת קורס שממש לא רלוונטי עבורו רק כדי לצבור מספיק נקודות זכות ולסיים את התואר. הרבה עורכי דין טוענים שהפקולטות למשפטים לא מלמדות את הפרקטיקה של המקצוע ולכן צריך לשנות את תכנית הלימודים או לצמצם אותה דרסטית. אפילו הנשיא אובמה קרא לקצר את לימודי המשפטים משלוש שנים לשנתיים.

אפשר לשאול למה בכלל צריך רישוי ממשלתי על העיסוק בעריכת דין, אבל גם בהנחה שצריך להציב רף מינימום ובחינות כניסה – לא ברור למה אנחנו מחייבים מועמדים ללמוד משפטים באקדמיה.

תקן תהליך מול תקן ביצוע

אז החלטנו שכדי להצטרף למועדון של עורכי דין, צריך לעבור בחינת כניסה (אגב, כדאי להגדיר מהם הקריטריונים, איך בודקים אותם ולבנות את הבחינה בהתאם – אבל זה דיון אחר).

שיטה אחת אומרת להגדיר תוצאה נדרשת ולבדוק שהמפוקח עומד בה. למשל, אם חשוב לנו שכל עורך דין ידע בעל-פה את חוק החוזים (אחד החוקים האהובים עלי באופן אישי), אז נבדוק שהוא יודע את החוק בעל-פה.

שיטה שניה אומרת שנגדיר למפוקח איך להגיע לתוצאה הרצויה. למשל, נדרוש ממנו לשנן את סעיפי החוק במשך שלושה ימים ברציפות וגם לקחת לפחות חמישה שיעורים אצל מורה פרטי לשינון חוקים.

לשיטה הראשונה קוראים תקן ביצוע ולשיטה השנייה קוראים תקן תהליך. גם כשהחלטנו לדרוש רישיון – צריך להחליט אם התנאים למתן רישיון הם לפי תקן תהליך או תקן ביצוע.

הבעיה היא שהיסטורית רוב הרגולציה נקבעה על-ידי מומחים בתחומם (רופאים, עורכי דין, כלכלנים, מהנסים) ולא על-ידי מומחים לרגולציה. זו הסיבה המרכזית, לדעתי, לערבוב הזה: כדי להיות עורך דין צריך לעמוד גם בתקני תהליך וגם בתקני ביצוע.

החוק דורש ממועמד ללמוד באוניברסיטה (תקן תהליך) וגם לעבור בחינת הסמכה (תקן ביצוע). אפילו קים, שלומדת במסלול המיוחד שקיים רק ב-4 מדינות מתוך 50, כפופה לתקני תהליך (18 שעות לימודים בשבוע, במשך 4 שנים).

לעבור לתקני ביצוע

יותר ויותר אנשים בארה"ב טוענים שצריך לאפשר לקבל רישיון מקצוע על סמך בחינת הסמכה בלי דרישה ממשלתית לתהליך הכשרה ספציפי. זו קריאה מתבקשת כי ככה עובד הרישיון הכי נפוץ בארה"ב – רישיון הנהיגה.

בישראל רישוי נהגים מבוסס על שילוב של תקני תהליך (28 שיעורים, מורה נהיגה מוסמך) ותקני ביצוע (מבחן תיאוריה ומבחן מעשי – "טסט"). אבל בארה"ב כל בעל רישיון יכול ללמד את בני משפחתו נהיגה ברכב הפרטי שלהם והתלמיד רק נדרש לעבור מבחן נהיגה ממשלתי. האם העובדה שהרישוי האמריקאי מבוסס רק על תקן ביצוע הופכת את הרישוי הישראלי ליותר אפקטיבי? ממש לא בטוח.

הבחירה של קים קרדשיאן נותנת לנו הזדמנות לחשוב על הרגולציה בישראל. האם מספיק לקבוע רף שנדרש לעמוד בו, או שהממשלה צריכה להגדיר איך להגיע אליו (כמה ללמוד, אצל מי, כמה עובדים להעסיק, באילו חומרים להשתמש). לדעתי יש בישראל שימוש יתר בתקני תהליך וזה יוצר בירוקרטיה.

האלטרנטיבה היא להגדיר מה התוצאה הנדרשת ולבדוק רק את העמידה בה, בלי להנדס את כולם ובלי לקבוע איך להגיע לרף הנדרש.

ואם אתם צריכים עוד דוגמה למישהו שהיה עורך דין בלי תואר במשפטים – יש את אברהם לינקולן, שהוסמך כעורך דין לאחר שלמד משפטים בעצמו. אולי הגיע הזמן שעוד רגולטורים יתמקדו בתוצאה ולא בדרך.
___

The featured image created by Eva Rinald.

Source: https://www.flickr.com/photos/evarinaldiphotography/6307608171/

Used under CC BY-SA 2.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0/)

רישיון שלילי – למה עוד בירוקרטיה היא לא הפתרון לבעיית ההתעללות בפעוטות

לאחרונה אנחנו שומעים על מקרים מזעזעים של התעללות בחסרי ישע. פרשות של התעללות בקשישים או מטפלות שלפי החשד מתעללות בפעוטות. זה מתסכל ומקומם, ובני המשפחה מרגישים חסרי אונים מול התופעה הזו. אחת הטענות היא שגם כשמטפלות נתפסות מתעללות – הן יכלות להמשיך לעסוק בטיפול בפעוטות.

בפוסט הזה אני רוצה להציע פתרון, כלי שנקרא רישיון שלילי. להמשיך לקרוא רישיון שלילי – למה עוד בירוקרטיה היא לא הפתרון לבעיית ההתעללות בפעוטות

אישור בשתיקה – לקחת אחריות על הזמן

במהלך הלימודים יעל (שם בדוי) עשתה סמסטר של חילופי סטודנטים באירופה. ומאז היא חלמה להביא לישראל פיצה איטלקית. אחרי הלימודים יעל החליטה ללכת על זה ולפתוח פיצרייה באחת הערים במרכז הארץ. היא התחילה לחפש נכס ולהשוואת מחירים של תנורים, והגישה בקשה לרישיון עסק. "אין בעיה" היא חשבה "אגיש את המסמכים ועד שאקבל את הרישיון כבר אסיים לקנות את הציוד ואהיה מוכנה לפתיחה". אחרי ארבעה חודשים של המתנה יעל התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר. אחרי תשעה חודשים היא עדיין לא קיבלה תשובה והתחילה לומר לחברים "כבר יכולתי ללדת בזמן הזה". לקח יותר משנה עד שהיא קיבלה סוף סוף את הרישיון ויכלה לפתוח את הפיצריה.

יעל לא לבד. משרד הפנים ומשרד ראש הממשלה העריכו שבממוצע לוקח 10 חודשים לקבל רישיון עסק. זה לא ייחודי רק לארץ. גם בניו יורק ובשיקגו עסקים ממתינים חודשים כדי לקבל רישיון עסק או היתרים שונים. להמשיך לקרוא אישור בשתיקה – לקחת אחריות על הזמן

איך הממשלה תחסוך לכם 1.4 מיליארד ש"ח כל שנה? (ספר הפחתת הנטל לשנת 2018)

יצאתי עכשיו מישיבת ממשלה שבה הוצג ספר הפחתת הנטל הרגולטורי של שנת 2018. הספר נותן תמונת מצב של התכנית הממשלתית להפחתת עלויות הרגולציה בכל הממשלה. הספר כולל 58 תכניות שגובשו בשנת 2018. כל אחת מ-58 התכניות האלו כוללת שורה של צעדים – כך שאנחנו מדברים על מאות שינויים שגובשו בשנת 2018. הביצוע שלהם צפוי לחסוך לציבור עלויות ישירות של 1.4 מיליארד ש"ח וכ-7.7 מיליון ימי המתנה לאישורים בירוקרטיים בכל שנה.

גם טווח הנושאים וגם סוג השינויים והפתרונות מאוד מגוונים – בואו נסתכל על 6 דוגמאות לרפורמות שגובשו השנה. להמשיך לקרוא איך הממשלה תחסוך לכם 1.4 מיליארד ש"ח כל שנה? (ספר הפחתת הנטל לשנת 2018)

כמה עולה הבירוקרטיה של מערכת המס?

מדיניות הרגולציה בישראל חדשה ולא מאוד מפותחת. אחד החסרונות של המצב הוא שאין לנו מיפוי של היקף הרגולציה. למשל בתחום המיסים – אפשר לבצע חיפוש של החוקים, התקנות והצווים; אבל לאף אחד אין מושג לגבי המספר הכולל של ההנחיות המקצעיות, הוראות הביצוע, ההחלטות המקדמיות, החוזרים המקצועיים, עמדות חייבות בדיווח, הוראות נוהל לפרשנות, ועוד מסמכים שקובעים את כללי המשחק.

העלויות של מערכת המס

אם אנחנו לא יודעים מה היקף המסמכים וההוראות – אנחנו בוודאי לא יודעים מה ההשפעות והעלויות.

להמשיך לקרוא כמה עולה הבירוקרטיה של מערכת המס?

עיצוב מדיניות באמצעות כלים מעולם העיצוב

בסופו של דבר, רגולציה היא כלי לעיצוב התנהגות של אנשים. הבעיה מתחילה כשמוסיפים אנשים למשוואה. אנשים הם יצורים מורכבים ולא צפויים, וניסיון לחזות מראש כיצד יגיבו לרגולציה ולמדיניות ציבורית מסתיים פעמים רבות בכישלון ובתוצאות לא רצויות.

אחת הדרכים להתמודדות עם האתגר הזה היא לשלב את ״משתמשי הקצה״ (AKA – האזרחים) בתהליך עיצוב הרגולציה. הגישה הזו מניחה שקבלת החלטה שלא מערבת את ״משתמשי הקצה״ היא למעשה סוג של ניחוש. שילוב הציבור בתהליכי יצירת רגולציה ושירותים ציבוריים מאפשר לצמצם את אי הוודאות ובסופו של דבר מגדיל את הסיכוי להשיג את התוצאות הרצויות עם מינימום השפעות שליליות.

שימוש בכלים עיצוביים לקביעת מדיניות טובה יותר

נשמע מסובך? מסתבר שזה לא מדע בדיוני

ב-2014 הוקמה בבריטניה יחידה בשם Policy Lab כדי להתמודד בדיוק עם האתגר הזה.

להמשיך לקרוא עיצוב מדיניות באמצעות כלים מעולם העיצוב