איך צריכה להיראות הרגולציה על קורקינטים חשמליים מחוץ לתל אביב?

למה אנחנו לא רואים קורקינטים חשמליים שיתופיים מחוץ לתל אביב?

כל הדיון על קורקינטים ואופניים חשמליים מתרכז בתל אביב. אבל גם בערים אחרות, פחות דחוסות וצפופות, צריך פתרונות תחבורה לטווח הבינוני.

חברות לשיתוף קורקינטים חשמליים מעדיפות לפעול בתל אביב ובערים הסמוכות לה, בלב גוש דן. המגמה שסחפה את תל אביב לא ממש מתרחשת בערים אחרות בישראל. והבעיה הזו לא ייחודית לישראל. בארה"ב חברות לשיתוף קורקינטים נוטשות ערים רבות. מדובר על ערים לא קטנות, כמו אטלנטה, סן דייגו, פיניקס, שרלוטסביל וסן אנטוניו. חברת ליים טענה שהיא נאלצה לעזוב את אותן ערים בגלל רגולציה עודפת ולא מתאימה. כתוצאה מכך התושבים של אותן ערים נפגעים. חבר מועצת עיריית סן דייגו צייץ בהסכמה וכתב שהעירייה קבעה רגולציה מוגזמת.

בשנה – שנה וחצי האחרונות ראינו גל של רגולציה חדשה על קורקינטים חשמליים. הוסדרו נושאים רבים: מי רשאי לרכב עליהם, כמה קורקינטים מותר להפעיל, איפה מותר להם לנסוע ואיפה מחנים אותם. אבל מסתבר שמרוב רגולציה, הפעילות של אותן חברות פשוט נפסקת בערים מסוימות.

קורקינטים חשמליים הם פתרון יעיל וחסכוני לנסיעות בטווח בינוני וגם לפתרון בעיית "המייל האחרון". העובדה שאנשים רבים משתמשים בהם מוכיחה שהם מספקים ערך ועונים על צורך אמיתי. כשהרגולציה הורגת פעילות מסוימת (במקום להסדיר אותה), זה ציון נכשל לאותה רגולציה.

המגבלות של ערים קטנות יותר

הרגולטורים והרשויות של ערים פחות מרכזיות יכולים לשפר את הסיכויים שאצלם יפעלו חברות שיתוף קורקינטים. הם פשוט צריכים לזכור שהן לא צפופות כמו ערים גדולות. שרלוטסביל היא לא ניו יורק וסן אנטוניו היא לא סן פרנסיסקו. לשם ההשוואה של הצפיפות – בשיקגו יש 11,960 אנשים לכל מייל רבוע, בעוד שבסן דיאגו יש 4,003 אנשים לכל מייל רבוע (וסן דיאגו יחסית גדולה, יש ערים הרבה יותר קטנות). כשהצפיפות היא שליש – יש פחות אנשים ופחות נסיעות (וכנראה שהמרחקים יותר גדולים, מה שהופך את הקורקינט החשמלי לפחות מתאים). ולכן יש פחות משתמשים בקורקינטים החשמליים בערים קטנות ובפרברים.

זה אומר שלחברות יותר קשה כלכלית ולוגיסטית לפעול בערים לא צפופות. ההוצאות שלהן גדולות יותר וההכנסות קטנות יותר, בהשוואה לעיר גדולה וצפופה. החברות לא יכולות לשרוד תחת אותה רגולציה שנקבעה בעיר גדולה וצפופה.

עכשיו תוסיפו לזה רגולציה שגם מוסיפה עלויות וגם פוגעת בשירות. למשל, רגולציה שמחייבת את המשתמשים להחנות את הקורקינטים רק באזורי חנייה שהעירייה קובעת. הרגולציה הזו פוגעת בשירות: עבור המשתמש שמסיים רכיבה – הוא לא יכול לעצור סמוך ליעד שלו, אלא צריך לחפש חניה. והמשתמש שרוצה להתחיל נסיעה יכול לעשות את זה רק מהחניה שאושרה על ידי העירייה (הוא צריך ללכת לשם ברגל). זה פוגע בזמינות ובנגישות של הקורקינטים. בעיר צפופה כמו תל אביב או סן פרנסיסיקו זה מעצבן אבל לא נורא. בעיר לא צפופה, כמו אשדוד, נתניה או סן אנטוניו – זה ממש פוגע באיכות השירות כי התוצאה היא שהקורקינט יהיה רחוק מהמשתמש.

אותה רגולציה גם מקשה על החברה בפעילויות תחזוקה. תחשבו על הזמן שלוקח לאסוף 5 קורקינטים. בתל אביב, ייקח לכם מעט זמן לאסוף 5 קורקינטים לצורך טיפול טכני או בשביל להטעין אותם. אבל בעיר פרוסה שאינה דחוסה (כמו אשדוד או ראשון לציון) ייקח לכם יותר זמן ויותר מרחק נסיעה.

צריך לקבוע רגולציה שמותאמת לעיריות קטנות יותר

לכן, אם עיריות רוצות לאפשר ולעודד פעילות של חברות שיתוף קורקינטים בתחומן – הן צריכות להתאים את הרגולציה, ולא להעתיק אותה מערים גדולות וצפופות. למשל, לאפשר לרוכבים להחנות את הקורקינטים סמוך ליעד שלהם, בלי המגבלות המחמירות שנקבעו בעירים צפופות כמו תל אביב (שגם מתמודדות עם בעיות שלא קיימות בערים קטנות יותר).

אגב, אני חושב שהמגבלות שערים כמו תל אביב קבעו על החניה של קורקינטים מחמיצות את העיקר. במקום לקבוע רשימה שחורה שתקבע איך אסור להחנות (לא לחסום את הדרך), הן השתמשו ברשימה לבנה שקובעת איפה מותר לחנות (רק במקומות שהעירייה סימנה). זה צמצם משמעותית את הגמישות של המשתמשים.

ההבחנה הזו קריטית עבור ערים קטנות ולא צפופות, בגלל המרחקים והכדאיות הכלכלית המוגבלת.

עוד דבר, שאמור להיות מובן מאליו – לא לייקר בכוח את הפעילות של החברות. בעיר ראלי (בירת קרולינה הצפונית) העירייה החליטה להכפיל את האגרה שמוטלת על כל קורקינט שיתופי מ-150$ ל-300$ לכלי. זה הבריח את החברות. ראינו שהפעילות של החברות בערים האלו לא כלכלית, אז הדבר הכי בסיסי שהערים האלו צריכות לעשות זה לא להפוך בכוח את הפעילות להפסדית.

יכול להיות שעירייה לא צפופה אפילו תבחר לתת לחברת שיתוף הקורקינטים סובסידיה, אבל זה עוד רחוק. בשלב הראשון צריך להימנע מרגולציה אגרסיבית ויקרה שתחסל את הפעילות של החברות בערים הפחות גדולות.

הכדור נמצא בידיים של אותן עיריות. הן יכולות להעתיק באופן עיוור את הרגולציה של הערים הגדולות (שהיא לא תמיד מושלמת), או שהן יקבעו רגולציה שמותאמת לצרכים ולאילוצים של עצמן. רגולציה טובה היא לא שיווניות באופן עיוור, אלא מותאמת לשוני בין מצבים שונים.

היופי במקרה הזה הוא שיש פה קארמה. כל עירייה קובעת לעצמה את הרגולציה והיא תחליט האם לפגוע בתושבים שלה או לא.

להגן על הציבור מפני מוזיקה

כמו שראינו בעבר, רגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים. אנחנו קובעים אותה היכן שיש תופעה שיוצרת סיכון משמעותי לציבור. אפשר להתווכח איפה בדיוק הגבול עובר, אבל העיקרון עצמו מוסכם.

בפועל מחוקקים ורגולטורים פועלים אחרת. קחו למשל את החקיקה שמקודמת בתקופה האחרונה במדינת ניו המפשיר בארה"ב. הצעת חוק מבקשת לחייב רישיון ממשלתי כדי לעסוק בטיפול באמצעות מוזיקה (music therapists).

כשמטילים רגולציה של רישיון עיסוק בעצם קובעים שאסור לעסוק בתחום בלי אישור מראש שניתן על-ידי המדינה. חובה לקבל אישור מראש היא רגולציה מאוד אגרסיבית שעלולה לייצר יותר נזק מתועלת.  מוצדק לדרוש רישיון לעסוק בתחום מסוים כאשר מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: (1) מדובר בפעילות שיוצרת סיכון משמעותי לזולת; (2) הגורם המסוכן לא יפעל באופן זהיר, אלא אם הממשלה לא תכריח אותו באמצעות רגולציה; (3) אפשר לבדוק מראש אם העוסק בתחום מסוכן או לא, ולסנן את המסוכנים.

האם תרפיה באמצעות מוזיקה מצדיקה רגולציה כזאת? לדעתי לא. אין פה סיכון משמעותי (וגם אם יש, לא ברור למה חייבים התערבות ממשלתית) וגם לא ברור מה אפשר לבדוק מראש. ניו המפשיר היא לא המדינה היחידה שהחליטה לטפל בפעילות המסוכנת הזו באמצעות רגולציה ממשלתית – בניו יורק, ויסקונסין, קליפורניה, ג'ורג'יה ועוד מדינות דורשים רישיון כדי להיות תרפיסט במוזיקה.

אבל זה לא מקרה יוצא דופן. ממשלות קובעות מגבלות על עיסוק במקצועות רבים, גם אם הם לא מסוכנים. כתבתי בעבר על כך שבארה"ב צריך רישיון כדי לעבוד כחופף שיער במספרה. לא כספר עם מספריים חדים, אלא כדי לחפוף שיער (בדיוק כמו שאתם חופפים לעצמכם את השיער בבית ללא רישיון, רחמנא ליצלן).

מאיפה מגיעה הדרישה לרישיון של מקצועות לא מסוכנים?

בדרך כלל יש אמונה שהממשלה היא הגורם הכי טוב כדי להגן על הציבור. במקרה הזה "להגן על הציבור" זה לקבוע קריטריונים מקצועיים כולל על איכות, לבדוק האם בעלי המקצוע בתחום מספיק טובים ולפעול כדי להוציא מהשוק את אלו שלא מספיק טובים. אבל מי זו "הממשלה"? איך היא מבינה בתחומים מקצועיים כמו הנדסת חשמל, עריכת דין, פסיכיאטריה, הדברה ותרפיה במוזיקה?

היא לא. ולכן היא יכולה לעשות אחד משלושה דברים:
(1) לקבוע ולאכוף הוראות בתחום שהיא לא מבינה – שזה רע מאוד;
(2) להקים גוף ממשלתי מקצועי ולגייס אליו מהנדסים, עורכי דין וכו' – זה כרוך בהוצאה תקציבית בעיקר בשביל תקנים לאותם עובדים;
(3) להסתמך על גוף מקצועי שאינו ממשלתי. למשל בארה"ב יש איגוד הרופאים (ה-AMA) שקובע מי יכול להיות רופא ואיך. בישראל יש לנו את לשכת עורכי הדין.

בין אם הממשלה מקימה רגולטור חדש ובין אם היא מעניקה סמכויות לאיגוד מקצועי חוץ ממשלתי – זה יוצר סידור ממש טוב עבור אותם אנשי מקצוע. ובנוסף, יש את אלו שיקבלו תפקיד, מעמד, כוח ולפעמים הם מרוויחים גם משרה ממשלתית.

ובמקרה של תרפיה באמצעות מוזיקה – מי שיזם ומקדם את הצעת החוק הם לא משפחות של נפגעי תרפיסטים של מוזיקה. היוזמים של הצעת החוק הם שלושה תרפיסטים בעצמם, שבמקרה עומדים בדרישות של הצעת החוק שהם כתבו.

עלויות ונזקים

רגולציה מתאפיינת בכפייה – זה היתרון וזה גם החיסרון שלה. הצעת החוק קובעת שכדי לקבל רישיון צריך השכלה אקדמית בתחום, לעבור 1,200 שעות הכשרה בתחום ועוד שורה של דרישות. הנפגעים המידיים שלה יהיו אנשים שעוסקים כיום בתחום אבל לא עומדים בדרישות – והם יאבדו את העבודה שלהם. מעבר לזה, רגולציה על מקצוע חוסמת ומגבילה כניסה של אנשים חדשים לתחום (שהם המתחרים של העוסקים הקיימים) ולכן היא מקטינה תחרות ופוגעת בצרכנים. ויש קבוצה שלישית שיכולה להיפגע ברגולציה כזו – אזרחים מקבוצות מיעוט שלא דוברים אנגלית שוטפת. הם יכולים להיות תרפיסטים מעולים, אבל יתקשו לעמוד בדרישות ובתהליכים הבירוקרטיים כדי לקבל רישיון.

וזה לא קורה רק בתחום של מוזיקה. בארה"ב יש 32 מדינות שמחייבות רישיון עיסוק כדי לעסוק בקליעת צמות. תהליך הרישוי וההסכמה כרוך בעד 2,000 שעות הכשרה ועלות כספית של 20,000$ (תלוי במדינה). קליעת צמות היא מקצוע מסוכן בדיוק כמו מוזיקה, מבחינת מספר הקורבנות שהם יוצרים (אפס).

יש אלטרנטיבות

אבל אם הרגולציה הזו פותרת בעיה אמיתית ומצילה אנשים מפגיעה מסוכנת, היא שווה את זה. הבעיה שזה לא ככה במקרה של עיסוק בתרפיה באמצעות מוזיקה. יכול להיות שמי שעוסק בתרפיה מוזיקלית לא יספק שירות איכותי לצרכן ששילם לו, אבל היכולת לגרום לנזק ולפגיעה ממשיים די מוגבלת (מעבר לנזק שכל אדם יכול לגרום לזולת בלי קשר לעיסוק המקצועי שלו).

אם בכל זאת חשוב לנו לטפל בסיכונים המינימליים האלו, יש פתרונות ביניים הרבה יותר אלגנטיים ופחות דורסניים מרגולציה של רישיון מקצועי. הנה אלטרנטיבה אחת לדוגמה.
לקבוע רגולציה של "תעודה ממשלתית". כל אחד רשאי לעסוק בתחום, אבל אם אתם רוצים לקרוא לעצמכם "מטפלים מוסמכים באמצעות מוזיקה", אתם צריכים לעבור הכשרה ובחינה שהממשלה קבעה. הרגולציה היא רק על התואר והיא לא מגבילה עיסוק. רגולציה כזו מאפשרת לצרכן לדעת מי עבר מסלול ממשלתי מוגדר, אבל הוא יכול לקבל שירות גם ממי שלא.

 

נראה שאין פה סיכון שמצריך רגולציה. כולנו רוצים לקבל שירות בטוח ואיכותי. השאלה היא האם הדרך הנכונה להגיע לשם היא רישיון ממשלתי. יש לא מעט אלטרנטיבות שלא כרוכות בהטלת מגבלות. ובכל מקרה – חשוב שמי שיקבע את הרגולציה הוא גורם ממשלתי בלתי תלוי ולא אדם מהשוק שיש לו אינטרס משל עצמו.

ה-Green New Deal – האם הוא יציל או ימוטט אותנו?

בשנת 2019 שתי פוליטיקאיות דמוקרטיות בארה"ב הציגו את ה-Green New Deal, מדיניות סביבתית חדשה בסדר גודל שטרם נראה (שקרויה על שם ה-New Deal הכלכלי של רוזוולט משנות ה-30). רעיונות דרסטיים ואפילו קיצוניים, שעד אז היו בשוליים, פתאום אומצו על-ידי המפלגה הדמוקרטית.

בפוסט הזה אני רוצה לנתח את ה-Green New Deal לעומק, להציג את הבעיות הפרקטיות בתכנית ולהסביר למה לדעתי זה לא הכיוון ללכת בו.

מה ה-Green New Deal כוללת?

התכנית מציגה בפירוט את הסכנות של שינוי אקלים, מציבה שתי מטרות-על ומגדירה יעדים יותר מפורטים. שתי מטרות-העל הן: לצמצם את פליטת גזי החממה ב-40%-60% עד 2030, ולהגיע לאפס פליטות עד 2050. הנה כמה יעדים מתוך התכנית:

1. כל צריכת החשמל בארצות הברית (100%) תסופק באמצעות מקורות אנרגיה נקיים ומתחדשים כדי להגיע לאפס פליטה של גזי חממה.

2. רשת חשמל חדשה וחכמה (smart grid): יש לבנות מחדש או לשדרג את כל רשת ההולכה והחלוקה של החשמל כדי שהיא תהיה יעילה יותר (למנוע אובדן חשמל).

3. יעילות אנרגטית. יש לשדרג את כל הבניינים והתשתיות כדי להשיג מקסימום חיסכון באנרגיה ומים.

4. חיסול פליטות גזי חממה מתחבורה. לסעיף הזה יש שלושה חלקים: (1) להגיע לאפס פליטות בתהליך ייצור רכבים ובהקמת תשתיות תחבורה; (2) להקים תחבורה ציבורית ללא פליטות; (3) להקים רכבות מהירות. כמובן שהוא מצטרף ליעד הכללי של אפס פליטות.

5. חקלאות וייצור מזון. בעלי חיים פולטים גזי חממה כמו מתאן. ה-Green New Deal דורש צמצום של הפליטות האלו.

ויש עוד דרישות כולל דברים שלא קשורים לשינוי אקלים (זכויות של עובדים לחופשות בתשלום, מזון בריא, מימון לביטוח בריאות ממשלתי ועוד)

כמו שאתם רואים – הדרישות מאוד מרחיקות לכת עם יעדים מוחלטים.

צריך לומר שלמרות שזו מדיניות אמריקאית, אם היא תעבור – היא תשפיע ישירות גם עלינו בישראל. גם בגלל התפקיד המרכזי של ארה"ב בכלכלה העולמית וגם בגלל הדרסטיות של הצעדים.

שיח פופוליסטי

במשך תקופה קראתי הרבה דיונים של בעד ונגד ההצעה הזו. הם כללו אמירות כלליות ("משבר האקלים יחסל את כולנו", "המדיניות הזו מטופשת"), בלי טיעונים ונתונים קונקרטיים.

זה לא קרה במקרה. הדמוקרטים לא הגישו הצעת חוק פורמלית כי ככה הם לא היו צריכים לומר מה יהיו העלויות של מדיניות כזו.
יש סיבה שזה מה שהדמוקרטים עושים: הם פרסמו את האג'נדה שלהם כדי לגייס עבורה תמיכה, והם דואגים שהדיון הציבורי יעסוק רק ביתרונות של ה- Green New Deal. ככה הם עוצמים עין אחת (של הציבור) וגורמים לכך שהדיון יהיה רק על התועלות של ההצעה שלהם ולא על העלויות – שבמקרה לא מוזכרות בשום מקום.

זה כמובן מאוד נוח למנסחי ה-Green New Deal. אבל זו לא הדרך הנכונה לקבוע מדיניות ויש פה גם הטעיה מסוימת של הציבור.

אגב, זה מזכיר את העיוותים שטראמפ עשה למבחן עלות-תועלת. כנראה שבשתי המפלגות מעדיפים לעשות מניפולציות במקום ניתוח אמיתי.

ההשלכות של היעדים המרכזיים

צריך לדעת מה יהיו העלויות ה-Green New Deal ולבדוק אם היא ישימה בכלל. הנה טעימה קטנה (אבל לחלוטין לא ממצה) שאני מוסיף לדיון.

1. מעבר לצריכת חשמל מאנרגיה ירוקה בלבד ואפס פליטה של גזי חממה.
כיום בערך 20% מצריכת החשמל בארה"ב מסופקת על-ידי אנרגיות מתחדשות זה מאוד רחוק מהיעד של 100%. יש איתן שתי בעיות מרכזיות: הן יקרות והן לא אמינות לגמרי (לא תמיד יש רוח או שמש).
כשיש תקלות בתחנות כוח או ברשת החשמל, משתמשים במתקני גיבוי לייצור חשמל. בארה"ב ובישראל אלו תחנות קטנות מבוססות גז טבעי. אבל אם אסור להשתמש בגז לייצור חשמל – לא יהיה לנו גיבוי מהיר במקרה של תקלות או עומס על רשת החשמל. ואז נשארים עם שתי אפשרויות מאוד גרועות: להסכים שיהיו הפסקות חשמל (גם בבתי חולים ובמתקנים חיוניים) או להשתמש בסוללות ענק (שהן מאוד יקרות, לא יעילות והייצור שלהן מזהם).
כיום המקורות העיקריים של אספקת החשמל בארה"ב הם גז טבעי (32%) ופחם (30%). מנהל האנרגיה הפדרלי העריך שעד 2050 אפשר יהיה להעלות את החלק של אנרגיות מתחדשות ל-31%. היעד של ה-Green New Deal לא קרוב לזה.

2. בנייה מחדש או שדרוג של כל רשת החשמל.
לפי שירות המחקר של הקונגרס, כיום משקיעים 3.6 מיליארד דולר בשדרוג רשת החשמל אבל זה לא קרוב להוצאה שנדרשת כדי לשדרג את כל הרשת עד 2030. העלות של הפרויקט הנוכחי היא מאות מיליארדי דולרים ולכן פורסים אותו על פני עשרות שנים. אם רוצים להספיק עד 2030 צריך להוציא את כל הסכום הזה בפרק זמן קצר. הכסף הזה יגיע מעוד מיסים או מצמצום שירותים ציבוריים.

3. הסבה ושדרוג של כל הבניינים ליעילות אנרגטית.
זה נשמע נהדר, נכון? אז בואו נחשוב שוב. צריך לשדרג את כל הבניינים – בתים פרטיים, בתי משותפים, בנייני משרדים, בתי ספר, הכל. אלו המון בניינים שנבנו בתקופות שונות – מחומרים שונים ועם מערכות שונות (למשל, בניינים עם מערכת הסקה מנפט או גז). ממשלת ארה"ב השקיעה בשנת 2009 סכום של 4.5 מיליארד דולר בהתאמה של בניינים פדרליים לתקנים סביבתיים, אבל: (1)  אלו תקנים הרבה יותר מקלים מה-Green New Deal; (2) בניינים פדרליים הם שבריר מכלל המבנים; (3) עבר עשור והם אפילו לא סיימו להסב את כל הבניינים הפדרליים. כמה יעלה לציבור ולבעלי העסקים לשנות את כל המבנים בכל המדינה? אף אחד לא יודע. מה שבטוח – זה יהיה מאוד מאוד יקר.

ויש גם הטעיה בתוך ה-Green New Deal: הם כותבים שכתוצאה מכל הרגולציות האלו – תהיה יותר עבודה בחברות בתחום האנרגטי (למשל, שדרוג הגגות של בתי מגורים). והם מתייחסים לזה כיתרון – כי תהיה יותר תעסוקה. רק שזה לא נכון. כשהממשלה מטילה רגולציה זה אולי מפרנס את אותם קבלנים, אבל זה ממש לא יתרון. זו עלות לציבור. זה חיסרון.

4. הפחתת הפליטות מהתחבורה.
לפי ה-EPA תחבורה היא הפעילות שאחראית להכי הרבה פליטות גזי חממה (28%, יותר מייצור חשמל). אם רוצים להגיע להפחתה משמעותית של הפליטות ולאפס פליטות עד 2050 – כל הרכבים צריכים להיות חשמליים. השאלה היא איך מגיעים לשם.
להרבה מדינות מערביות יש תכניות לעידוד שימוש ברכבים חשמליים (בעיקר תמיכות והקלות מס). אבל יש הבדל דרמטי בין הטבה שמתמרצת את הציבור לקנות רכב חשמלי, לבין איסור רגולטורי. אם כולם חייבים להחליף רכבים – זה עניין מאוד יקר. ה-Green New Deal דורש שייצור רכבים יהיה עם אפס גזי חממה – זה יקר ואולי אפילו לא אפשרי. גם הנחת מסילות לרכבות מהירות בלי לפלוט גזי חממה זה לא ישים.

ועדיין לא דיברנו על מטוסים, שאי אפשר כיום להסב למנוע חשמלי. בחודש מרץ 2020, כשמדינות רבות היטלו סגר וכולם היו בבית, היקף התחבורה האווירית התרסק דרמטית. בגרמניה ב-90%, בארה"ב ב-70% בטיסות בינ"ל וב-20% בטיסות פנימיות. לפי ה-Green New Deal זה ממש לא מספיק.

5. הפחתת הפליטות מחקלאות וייצור מזון.
יש תכניות בעולם לצמצם את זה. אבל עם סקטור החקלאות יש בעיה – אי אפשר להסב את הפרות, הכבשים והתרנגולות לאנרגיות מתחדשות ללא פליטת גזים. אי אפשר לשים פקק על פרה. מה שעובד עם מפעלים ובניינים לא עובד עם בעלי חיים. כל עוד אנחנו צורכים בשר, חלב וביצים – הפליטות האלו יהיו. ה-Green New Deal לא מציין האם יש כוונה לחייב את הציבור לעבור לתזונה טבעונית.

סיכום ביניים

אם בכלל ניתן לבצע את ה-Green New Deal הוא יגרום לעלייה כללית ביוקר המחיה, כולל: ייקור מזון, ייקור עלות החשמל והמים, השקעה אדירה בשדרוג כל המבנים שתייקר את עלות הדיור, ועלייה במחירי המוצרים והשירותים שאנחנו קונים כתוצאה מכך שכל העסקים והתעשיות צריכים להגיע לאפס פליטות.

כל זה לא אומר שאין מה לעשות. זה לא "הכל או כלום", אפשר לשמור על הסביבה והאקלים עם פתרונות פחות קיצוניים. נראה שהתכנית הזו פשוט מתעלמת מהאתגרים של העולם האמיתי.

אני בטוח שלמנסחי התכנית יש כוונות טובות. הם מאמינים שהתכנית חיונית כדי להציל את העולם. אבל תכנית שמגיעה לקונגרס צריכה להיות יותר בשלה, יותר שקולה ויותר ישימה.

כמה זה יעלה לאזרח הקטן?

יכול להיות שאחרי בחירות נובמבר 2020 יהיו בארה"ב נשיא וקונגרס חדשים שירצו לקדם את המדיניות הזו. רגולציה בנוסח ה- Green New Deal תעלה כסף לכל אזרח ואזרחית.

מחקר כלכלי אחד מצא שהעלות השנתית של ה-Green New Deal למשק האמריקאי תהיה 9 טריליון דולר בשנה. הסכום האסטרונומי הזה לא כולל את העלויות שכרוכות בשינויים בענף התחבורה – שיהיו עצומות.

זה סכום שקשה להבין. אז בואו נסתכל על העלות למשפחה אחת.

כמה גופי מדיניות ערכו מחקר כדי לכמת חלק מן העלויות של ה-Green New Deal ב-11 מדינות בארה"ב.
השורה התחתונה של המחקר מדהימה: ה-Green New Deal יעלה למשק בית ממוצע יותר מ-70,000$ (כ-250,000 ₪) בשנה הראשונה שהוא יאומץ (בשנים שלאחר מכן העלות תהיה בערך 40,000-50,000$ בשנה). הניתוח הזה מבוסס על הערכות העלות המינימלית, כך שאפשר להניח שהעלויות בפועל יהיו גבוהות יותר. אני בספק שמשפחה ממוצעת יכולה לעמוד בהוצאה כזו.

זה יוצא בערך 250,000 ₪ בשנה או 20,000 ₪ בכל חודש למשק בית. יש לכם סכום כזה להוציא?
המספרים הגבוהים האלו הם לא תיאורטיים ולא עניין בלעדי לכלכלנים. העלויות האלו ישפיעו על הכיס של כולנו. ועוד לא דיברנו על היישום של התכנית הבומבסטית הזו בתקופת הקורונה…

עכשיו אנחנו רואים מה הבעיה עם זה שלא מדברים על ההשלכות של ה-Green New Deal – לא רואים את העלויות וכן לא מנסים למצוא פתרונות יותר ישימים.
 

 

זה רע לאזרח הקטן אבל זה גם רע לסביבה. כי יהיה קשה להעביר וליישם תכנית בומבסטית עם כאלו עלויות. וזה יוצר אנטי כלפי מדיניות סביבתית. הרבה יותר ישים לגבש צעדים פרקטיים ופחות יקרים. אבל אי אפשר לעשות את זה כשמתעלמים מהמחיר של הרגולציה.

___

כמובן שהפוסט הזה לא מתיימר להתייחס לכל הסוגיות הסביבתיות שקיימות או להקיף את כל כל הרכיבים של ה-Green New Deal. להרחבה אתם מוזמנים לקרוא את המקורות שבלינקים שלאורך הפוסט.

הרגולציה שיוצרת הומלסים

מספר ההומלסים בלוס אנג'לס גדל ב-12% בשנה האחרונה והגיע לכמעט 59,000 איש שחיים ברחוב. זה מספר מטורף. זה כמו כל האוכלוסייה שחיה בנהריה או בגבעתיים. ברחוב. וזה רק בעיר אחת בלבד.

יש הרבה סיבות לכך שאנשים מגיעים לגור ברחוב. למשל – חולי נפשי, התמכרויות וקריסה של התא המשפחתי. כולן קשות וטרגיות.

אבל יש עוד גורם לתופעה הזו. הולמסים הם אנשים חסרי בית. בקליפורניה אין מספיק בתים – דבר שבוודאי לא עוזר לבעיית ההומלסים. המחסור בבתים הוא בעיה בפני עצמו, והוא גם גורם לעלייה במחירי הדיור.

בואו ניקח לדוגמה את העיר סנטה מוניקה, שהיא חלק מהמטרופולין לוס אנג'לס. בשנת 2017 המחיר החציוני של בית היה 1.1 מיליון $. זה אומר שחצי מהבתים עולים יותר מ-1.1 מיליון דולר (כמעט 4 מיליון ₪). מה שבאמת מזעזע זה ש-90% מהבית עולים יותר מ-500,000$ (1.8 מיליון ₪). טוב, לא חייבים לקנות בית, אפשר לשכור דירה קטנה. אז לא. שכר הדירה הממוצע לדירת שני חדרים (חדר שינה אחד וסלון) הוא 3,700$ לחודש (כ-13,000 ₪).

כשאדם נקלע למשבר רפואי, נפשי או משפחתי – אין לו סיכוי לקנות או אפילו לשכור דירה במחירים כאלו. אם יש בשוק רק דירות יקרות, מי שנקלע למשבר עלול להיזרק לרחוב או שיאלץ לעבור למקום אחר.
ומספר ההומלסים לא יורד, אלא גדל בקצב מפחיד.

הטרגדיה הזו היא תוצאה של רגולציה גרועה. כתבתי לפני שנה על רגולציית ה-NIMBY בסן פרנסיסקו. זו רגולציה שמגבילה מאוד את האפשרות לבנות והיא אפילו מאפשרת לבעלי הקרקעות לסכל בניה באזור שלהם. אותה תופעה קיימת בכל קליפורניה, גם בלוס אנג'לס.

בעלי הבתים בקליפורניה

קליפורניה נחשבת לאחת המדיניות שהכי מזוהות עם המפלגה הדמוקרטית ועם אג'נדה חברתית. הם מאוד דואגים לזכויות אדם, לשוויון, לרווחה וכו'. והם בהחלט מצביעים ככה – בבחירות 2016 לנשיאות, הילרי קילינטון ניצחה בפער אדיר: היא קיבלה 61.5% מהקולות, כשטראמפ זכה ל-31.5% בלבד.

הבעיה היא שהם מצביעים לעוד דברים חוץ מלנשיא ארצות הברית. במישור המדינתי והעירוני – מדינת קליפורניה וערים דמוקרטיות כמו לוס אנג'לס אימצו חוקים עם מגבלות דרקוניות על שימוש בקרקע ועל האפשרות לבנות.

למה להגביל את האפשרות להשתמש בקרקע? יכולות להיות המון סיבות.

למשל, בלוס אנג'לס יש הרבה פקקים, ואם יבנו עוד בתים – יהיו שם יותר תושבים שיעמיסו עוד יותר על הכבישים הפקוקים. בנוסף, כולם אוהבים שטחים פתוחים. וכמובן – אם הרגולציה מגבילה בנייה היא מייקרת את מחירי הנדל"ן. ואם יש בבעלותכם בית או דירה, זה מצוין שהמחיר שלהם יעלה ותוכלו למכור אותם ביותר כסף.

יש להם תמריץ למנוע הקמה של בתים ודירות, כי כשיש מחסור – שווי הבתים שבבעלותם עולה. אז משתלם לבעלי הדירות לייצר חסמים ברגולציה על תכנון ובניה, כדי שלא יהיה תכנון ולא תהיה בנייה.

כמובן שזה נכון בעוד מדינות – לבעלי הדירות יש תמריץ שלא יבנו יותר מידי דירות, כי זה יוריד את שווי הנכסים שלהם.

בעלי הדירות הם לא אנשים רעים. סביר להניח שהם אפילו לא יודעים שזו התוצאה של הרגולציה.
ואפשר להניח שהם לא רוצים לאנשים יזרקו לרחוב. גם אם עושים ניתוח קר – אף אחד לא רוצה לייצר עוד הומלסים בעיר שלו.

ההשפעות של מחסור בדירות

חלקכם בטח סקפטיים. אולי מחירי הנדל"ן גבוהים בגלל דברים אחרים, כמו בנייה ירוקה וחכמה מבחינת אנרגטית יותר או רמת חיים יותר גבוהה. אז קודם כל צריך לומר שבקליפורניה יש חובה לבנות בניינים לפי סטנדרטים סביבתיים די מחמירים (green building) – כך שגם זה תוצר של רגולציה.

אבל לגופו של עניין – מחקר שבדק את הנושא מצא ש-90% מהאפקט של מחירי נדל"ן גבוהים נובע מכך שקליפורניה מגבילה את היצע (כמות) הבתים. פשוט חסרים בתים, ואז: (א) אין מספיק בתים; (ב) הבתים הקיימים יקרים, גם לקניה וגם בשכירות.

אנשים טובים

קליפורניה היא דוגמה לפרדוקס. היא נחשבת למדינה "שמאלית" בפוליטיקה האמריקאית. בכל מה שנוגע להוצאה ממשלתית, הם בעד מערכת רווחה, שוויון ועזרה לחלשים. אבל בכל מה שנוגע לרגולציה – הם דואגים שהרגולציה תייקר את מחירי הדיור – כדי להעלות את שווי הדירות שלהם.

אמרנו שיש כמעט 59,000 הומלסים שחיים ברחובות לוס אנג'לס. בבחירות לנשיאות, תושבי קליפורניה יצביעו למי שיבטיח לחלק קצבאות לאותם הומלסים, ובמקביל ימשיכו לשמר רגולציה שמונעת בניית דירות. פרדוקס.

אבל אולי פשוט נטפל בבעיה מהשורש, ונסיר את הרגולציה שיוצרת מחסור בדירות?

לא כי זה נכון כלכלית. ולא בגלל שבירוקרטיה זה רע. אלא מתוך חמלה כלפי החלש, כלפי מי שחי ברחוב.

מילה לסיום

חשוב לומר שהתמונה מורכבת. אחד מידידי הבלוג כתב לי שכשהוא גר בארה"ב הוא שמע על עיריות שמחלקות להומלסים כרטיסי אוטובוס כדי שיעברו למקומות אחרים. תחקיר של הגרדיאן בדק את תנועת ההומלסים בארה"ב ומצא שערים באמת מחלקות כרטיסי אוטובוס ומעודדות הומלסים לעבור לערים אחרות.
כך שמדיניות ציבורית משפיעה על תופעת ההומלסים ועל הסבל שלהם בהרבה דרכים.

 

איך רגולציה מחייבת באה לעולם ומה קרה לשיקול הדעת של רופאים?

האם אתם הולכים לרופא כדי שיעשה מה שכתוב בחוק, או כדי שיבדוק אתכם ויתאים לכם טיפול לפי המאפיינים שלכם?

נראה לי שהתשובה ברורה.

כשאנחנו הולכים לבעל מקצוע, אנחנו מצפים שהוא יבחן את המצב שלנו ויחליט מה נכון לעשות במקרה הספציפי לפי הידע המקצועי והניסיון שלו.

אבל החקיקה בארה"ב אוסרת על רופאים לעשות את זה. במגוון נושאים, אין לרופא שיקול דעת איך לטפל בחולה. החוק מכתיב לו את הפרוטוקול הרפואי.

הדבר העצוב הוא שבחלק מהמקרים מדובר בתקלה. אפשר אפילו לומר – תאונה.

השערות, המלצות ורגולציות

אחת הבעיות הקשות של השנים האחרונות היא התמכרות למשככי כאבים. המרכז למניעת מחלות בארה"ב (CDC) העריך שבשנת 2017 מתו יותר מ-70,000 איש משימוש יתר במשככי כאבים (Opioid). קובעי מדיניות רבים מנסים להתמודד עם התופעה הזו באמצעות מחקר, בקרה ורגולציה.

בשנת 2016 ה-CDC פרסם קווים מנחים (guidelines) לגבי מתן משככים כאבים לחולים שסובלים מכאב כרוני. המסמך הזה נועד להיות המלצה אופציונאלית בלבד, כמו שנכתב ממש בראשית המסמך:

"ההחלטה הטיפולית צריכה להתבסס על הקשר בין הרופא למטופל ועל מצבו הרפואי של החולה"

"ההמלצות מבוססות על מידע לא מלא… עם מגבלות משמעותיות"

ומשפט המחץ: "ההמלצות במסמך זה הן וולונטריות, ולא מהוות סטנדרט מחייב", במקור:

"The recommendations in the guideline are voluntary, rather than prescriptive standards."

אז ההמלצות הן וולונטריות ומבוססות על מידע חלקי. מה עשו רגולטורים ובתי מחוקקים במדינות ארה"ב? חוקקו אותן כרגולציה מחייבת – שכופה על הרופאים איך לטפל בחולים. ברוב מדינות ארה"ב נקבעו מגבלות, למשל על המינונים של משככי כאבים שאפשר לרשום למי שסובל מכאב כרוני. הרגולציה הזו ביטלה את היכולת של הרופאים להפעיל שיקול דעת לגבי אופן הטיפול.

הרגולציה הזו נקבעה למרות התנגדות וביקורת חריפה של רופאים כולל ה-AMA (התאחדות הרופאים). רופאים הסבירו שאם יחייבו אותם לפעול לפי פרוטוקול טיפול קשיח ולא מתאים – זה יפגע בחולים ואפילו יסכן אותם.

אבל כל זה לא עזר. ההמלצה הוולונטרית הפכה לרגולציה כופה.

אין מספיק מידע, אבל יש עוד עיוותים

חשוב לזכור שה-CDC ציין במפורש בהמלצה שלו שאין מספיק מידע אמפירי ולכן עדיף להסתמך על שיקול הדעת של הרופא המטפל. בזמן שמדינות שונות בתוך ארה"ב התעלמו מזה וקבעו רגולציה, הממשל הפדרלי התייחס בכובד ראש לבעיה של מחסור במידע. בשנת 2018 מנהל ה-FDA פרסם תכנית להתייעצות מקיפה על הנושא במטרה לאסוף מספיק נתונים אמפיריים, כדי שאפשר יהיה לגבש הנחיות מדויקות ואולי לקבוע מדיניות מחייבת.

ואם זה לא מספיק אז מסתבר שהמדינות שהפכו את ההמלצות לחקיקה מחייבת עשו המון טעויות בדרך. בשנת 2019 ה-CDC פרסם הבהרה לקווים המנחים שלו והתריע שכשהפכו את ההמלצות לחקיקה, נעשו שגיאות מקצועיות, שחלקן מסכנות את החולים.

בשנת 2019 שני חברים בצוות שגיבש את ההמלצות של ה-CDC פרסמו מאמר שכותרתו "אין קיצורי דרך לשימוש בטוח במרשמים למשככי כאבים". במאמר הם מסבירים שהם בחרו לקבוע המלצות לא מחייבות בגלל שלא היה להם מספיק מידע אמפירי. בנוסף, הם כותבים שחלק מהמחוקקים והרגולטורים שקבעו רגולציה עשו את זה בצורה שממש סותרת את ההמלצות.

אז לא רק שמדובר בהמלצות שהפכו לרגולציה מחייבת – גם התוכן המקצועי של הרגולציה שגוי.

מה משותף לרופאים ולקובעי מדיניות?

באותה שנה משרד הבריאות האמריקאי (ה-HHS) פרסם דוח של צוות בין משרדי על טיפול בכאבים. בתקציר המנהלים הם כותבים בצורה עדינה שהרגולציה שנקבעה גרמה לנטישת חולים שסובלים מכאבים ("forced tapers and patient abandonment"). המסקנות של הצוות הבין משרדי כוללות:

1. צריך לשים דגש על טיפול מותאם אישית למטופל.

2. החלטות לגבי טיפול במשככי כאבים צריכות להיות מבוססות על האבחנות של המטופל ולא לפי מסגרת גורפת וכללית.

3. הרופא המטפל צריך לבחון את הסיכונים והתועלות למטופל מהאפשרויות השונות ולבחור בפרקטיקה שתטיב עם המטופל.

נשמע די בסיסי וקשה להאמין שיש מחלוקת על עקרונות כל כך בסיסיים. אבל למרות האמירות הברורות האלו, המדינות השונות בארה"ב עדיין מפעילות רגולציה ששוללת את שיקול דעת של הרופאים.

חמישה שיעורים קצרים מהסיפור הזה

1. לא לבלבל בין הנחיות והמלצות רכות, לרגולציה כופה. גם בארץ יש ערבוב מושגים. שיעור בעברית: "המלצה" ו"הנחיה" הן לא מחייבות ואי אפשר להעניש מישהו שלא מציית להן. רוצים לומר שההוראה מחייבת? פשוט תגידו "הוראה" (למשל – "הוראות משרד הבריאות, ולא "הנחיות משרד הבריאות").

2. הסיפור הזה הוא דוגמה עצובה לאופן שבו הנחיות והמלצות רכות הופכות לחובות ולאיסורים. זה קורה גם במקרים בהם ברור שאין מספיק מידע כדי לקבוע כללים מחייבים.

3. קל לקבוע רגולציה אבל קשה לבטל אותה, גם כשכל אנשי המקצוע ומומחי המדיניות אומרים שהיא שגוייה מהיסוד. הרגולציה הזו חלה עד היום ברוב מדינות ארה"ב.

4. מחוקקים אוהבים לחוקק, רגולטורים אוהבים לרגלט (לקבוע רגולציה). אני לא מתכוון להכליל אבל כולנו רוצים להיות פרודוקטיביים ולהראות תפוקות ותוצרים. במקרה של הרגולציה הזו הם היו כל כך נלהבים לקבוע רגולציה, אפילו אם זה אומר לאמץ המלצה שנועדה להיות וולונטרית, על בסיס מידע חלקי – וגם את זה הם עשו באופן שגוי.

5. מה עושים כשיש אי ודאות? במקרה הזה החליטו לקבוע הוראות נוקשות שמבטלות את שיקול הדעת של הסגל הרפואי. במציאות אי אפשר ליצור כללים שיתאימו לכל מצב. תפקידם של אנשי המקצוע לתת מענה ולפתור בעיות. המחוקק והרגולטור לא יכולים לצפות הכל. במקרה הזה, הרגולציה היא ממש הכרזת אי אמון ברופאים.

אנחנו מוכרחים להיות הרבה יותר זהירים וצנועים בקביעת מדיניות. וזה כולל גם נכונות לתקן החלטות שקיבלנו בעבר.

למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

כולם מדברים על משבר האקלים ועל צעדים שצריך לעשות כדי להגן על הסביבה. ממשלות תומכות וגם כופות מעבר לאנרגיה פחות מזהמת וחברות מספרות לנו שהמוצרים שלהן מפחיתים את הפגיעה בסביבה. אחד המוצרים הפופולאריים בטרנד הירוק הזה הוא רכבים חשמליים.

אבל כנראה שהטרנד הזה מבוסס על אינטואיציה לא נכונה.

הערת עריכה: בגרסה המקורית נעשה שימוש לא מדויק במונח "זיהום" ביחס למחקרים שמוזכרים בפוסט. המחקרים שמוצגים כאן התמקדו בפליטת פחמן דו-חמצני, ולא בחנו את כל סוגי הזיהום . ולכן בוצע תיקון בנוסח הפוסט. תודה למגיבים.

המחקר שזיעזע את גרמניה

קבוצת חוקרים ממכון המחקר הגרמני IFO פרסמה בשנת 2019 מחקר שסתר את האינטואיציה ואת ההנחות המקובלות. לפי המחקר, רכבים חשמליים יוצרים בין 11% ל-28% יותר פחמן דו חמצני בהשוואה לרכבים עם מנוע דיזל. המחקר הזה יצר רעידת אדמה בגרמניה, כי הממשלה התחייבה להפחית את פליטת הפחמן הדו חמצני ב-40% עד 2030.

להמשיך לקרוא למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

הרגולציה האמריקאית ממשיכה לזרוע הרס: אין מסכות מיגון מפני הקורונה

לפני שלושה שבועות כתבתי על כך שארה"ב מאבדת שליטה על הקורונה בגלל רגולציה גרועה. התוצאות לא איחרו לבוא: היום יש בארה"ב יותר חולים מבכל מדינה אחרת (מעל 200,000) ומתו שם כבר יותר מ-5,000 איש.
יש מחסור עולמי אדיר במסכות N95, וגם בארה"ב אין מספיק מסכות כאלו עבור הצוותים הרפואיים.

ה-FDA יצא בשורת הקלות רגולטורית סביב משבר הקורונה, אבל הן לא פתרו את המחסור במסכות שחשובות במיוחד לצוותים בבתי החולים.

אפשר היה לפתור את המחסור הזה ולמגן את הצוותים הרפואיים אם היו משתמשים בגרסה הסינית למסכות N95, שנקראת KN95 ונמצאו בעלות הגנה אפקטיבית. למה אי אפשר? כי יבוא של המסכות האלו טעון אישור מה-FDA, והם עדיין לא נתנו אישור כזה.

להמשיך לקרוא הרגולציה האמריקאית ממשיכה לזרוע הרס: אין מסכות מיגון מפני הקורונה

הסיבה שהקורונה משתוללת בארה"ב: רגולציה גרועה

לבתי חולים בארה"ב יש את הציוד הנדרש לביצוע בדיקה של קורונה והם היו יכולים לבדוק הרבה מאוד אנשים. אבל המרכז למניעת מחלות של הממשל הפדרלי (CDC) רצה ליישם בדיקה חדשה ומתוחכמת שמיועדת לבדוק שורה של וירוסים חוץ מהקורונה. לכן ה-CDC חייב את בתי החולים לבצע רק את הבדיקה המיוחדת שהוא פיתח ואסר עליהם לבצע כל בדיקות אחרות. בנוסף, נקבע שאסור למעבדות של בתי החולים לבצע את הבדיקה בעצמן, אלא רק במעבדה של ה-CDC ובשש מעבדות ממשלתיות בלבד (זה ממש מעט עבור מדינה ענקית כמו ארה"ב). ה-CDC הפך את עצמו למונופול ממשלתי על הבדיקות קורונה. אגב, זה נוהל ייחודי שלא קיים במדינות אחרות והוא גם חורג מההנחיות של ארגון הבריאות העולמי, ה-WHO.

השילוב של בדיקה ייחודית, איסור על שימוש בציוד המקובל וחובה לעבוד רק עם מעבדות ממשלתיות יצר צוואר בקבוק רציני. כמו בכל רגולציה – כאשר יוצרים סרבול או בירוקרטיה, התהליך מתארך והפרודוקטיביות יורדת (במקרה הזה – מבצעים פחות בדיקות). השלטון הפדרלי יצר מגבלה מלאכותית על היקף הבדיקות שאפשר לבצע.

לצערנו זה לא נגמר שם. חלק מערכות הבדיקות של ה-CDC היו פגומות. הבדיקה המיוחדת לא מזהה את הוירוס (false negative) וגם אנשים חולים נמצאו בריאים. ה-CDC הכריח את כל המערכת לעבוד עם ערכות פגומות.

סיכום ביניים: יש צוואר בקבוק בבדיקות + הערכות של ה-CDC פגומות ולא מזהות שמישהו חולה.

להמשיך לקרוא הסיבה שהקורונה משתוללת בארה"ב: רגולציה גרועה

חוקי אלכוהול הזויים

לפני מאה שנים נכנס לתוקף התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית – שאסר על ייצור, שיווק, יבוא וצריכה של אלכוהול. התיקון הזה יצר את תקופת היובש. הוא בוטל רק ב-1933, אבל האמריקאים נשארו עם שריטה מסוימת לגבי אלכוהול. וגם בספר החוקים שלהם נשארו כל מיני צלקות מאותה תקופה. לכבוד המאורע חשבתי שיהיה נחמד להסתכל על חוקים ורגולציות בנושא אלכוהול שנשארו בספר החוקים הרבה אחרי תקופת היובש. הנה כמה דוגמאות לחוקים הזויים שהסיאטל טיימס מצא, בצירוף המחשבות שלי.

1. בקרולינה הצפונית אסור עד היום להגיש אלכוהול במשחק בינגו.

כי בינגו הוא משחק כל כך אגריסיבי ואלים, שמסוכן לתדלק אותו עם אלכוהול. אין לרגולטור של קרולינה הצפונית בעיה עם זה שאנשים ישתו ואז ישחקו פוטבול או היאבקות. מסתבר שבינגו ואלכוהול זה השילוב הכי מסוכן. להמשיך לקרוא חוקי אלכוהול הזויים

רגולציה מול הקידמה – הגבלות על אוטומציה

עד היום כתבתי ביקורת על די הרבה רגולציות, ואפילו תהיתי אם נמצאה הרגולציה הגרועה בעולם. אבל נראה שהפעם נתקלתי באחת הרגולציות עם פוטנציאל ההרס הכי גדול שאפשר לדמיין. מדובר בהצעה של ביל דה בלאסיו – ראש עיריית ניו יורק ומתמודד בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2020. דה בלאסיו פרסם את החזון שלו לרגולציה תחת הכותרת "למה עובדים אמריקאים צריכים להיות מוגנים מפני אוטומציה".

רגולציה נגד קידמה

נתחיל בהתחלה – כולם מסכימים שטכנולוגיה מסייעת לנו לחסוך עבודה ולשפר את איכות החיים. ושכשחוסכים עבודה – צריך פחות עובדים. אוטומציה יכולה להיות בפס הייצור, בתוכנה לזימון פגישות, שימוש באתר אינטרנט במקום חנות פיזית ועוד.

להמשיך לקרוא רגולציה מול הקידמה – הגבלות על אוטומציה

איך קוראים להמבורגר צמחוני?

מדינת מיסיסיפי בארה"ב אוסרת על על חנויות לקרוא להמבורגרים צמחוניים "המבורגרים צמחוניים". נשמע לכם מוזר? אתם לא לבד.

למה מותר לקרוא בשר?

חוקים שאוסרים הטעיה הם לא דבר חדש. למשל אסור לומר שמוצר ללא בשר מכיל בשר. אבל החוק החדש (שנכנס לתוקף ביולי 2019) מרחיב את האיסור גם למוצרים שבדרך כלל מכילים בשר. התוצאה היא שאסור לקרוא להמבורגר טבעוני "המבורגר טבעוני" (vegan burger) או לנקניקיה צמחונית "נקניקיה צמחונית" (veggiehot dog). זה אסור גם אם השם של המוצר מכיל בפירוש את המילה "צמחוני".

מסתבר שלדעת המחוקקים במיסיספי, הצרכנים עלולים לחשוב ש"המבורגר טבעוני" מכיל בשר. אם אתם שואלים אותי, זה חוק מיותר. ולא רק שהוא מיותר – הוא גם די מזלזל באינטיליגנציה של הצרכנים. וככל שמתעמקים בחוק – הוא נשמע יותר הזוי. כי אם לדעתנו צרכנים עלולים לטעות בדבר כל כך פשוט ולחשוב ש"המבורגר צמחוני" הוא בשרי, אז הם מתבלבלים ממש בקלות. איך הם יכולים לבחור דירה, ביטוח או פנסיה אם הם יחשבו ש"צמחוני" הוא בשרי? להמשיך לקרוא איך קוראים להמבורגר צמחוני?

הניסיון לטפל באפליה בשוק הדיור

רגולציה למניעת אפליה – אין ראוי מזה.

למשל החוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. יש שני אתגרים עם חקיקה למניעת אפליה – קשה לאכוף אותה (לכו תוכיחו שאני לא רוצה למכור לכם מוצר דווקא בגלל הגיל שלכם) ולא בטוח שהיא בכלל אפקטיבית.

איך לטפל בבעיות של אפליה?

יש סימני שאלה סביב רגולציה שאוסרת אפליה. למשל ארה"ב עוסקת הרבה באפליה בתחום המגורים. בשנת 1968 עבר חוק שאסר על אפליה במכירה והשכרה של בתים. החוק עבר כחלק מגל החקיקה למען זכויות האזרח של שנות ה-60, שנועד לטפל באי השוויון וההפרדה על רקע גזעי. באותה תקופה היה מאוד נפוץ שבשכונות "לבנות" יסרבו להשכיר או למכור דירות לאפרו-אמריקאים.

אבל למרות החוק הזה, שעבר לפני יותר מ-50 שנים, עדיין יש סגרגציה (הפרדה) בתוך הערים האמריקאיות. להמשיך לקרוא הניסיון לטפל באפליה בשוק הדיור

ודאות ועתיד ההייטק

בדרך כלל כשאני מביא סיפורים מהעולם, הם על ארה"ב ואירופה. גם יתר הבלוגים והעיתונאים כותבים על אותן מדינות. אז הפעם חשבתי לגוון וללכת למקום שלא מדברים עליו כמעט – הכלכלה השמינית הכי גדולה בעולם.

ברזיל.

בעבר טענתי שבשנת 2019 הרגולציה על ההייטק תפרח. ובמהלך שנת 2018 ברזיל העבירה חוק מודרני להגנה על מידע ופרטיות. הוא נקרא בקיצור LGPD (בתרגום מילולי לאנגלית: General Data Privacy Law).

להמשיך לקרוא ודאות ועתיד ההייטק

תחרות ופופוליזם אמריקאי

דיני הגבלים עסקיים מיועדים למנוע חסמים מלאכותיים לתחרות כדי למנוע פגיעה בצרכנים. זה תחום שמבוסס מאוד על כלכלה, אבל מפעם לפעם עולות הצעות פופוליסטיות שעלולות לגרום ליותר נזק מתועלת.

קחו לדוגמה את ההצעות של הסנטורית הדמוקרטית אליזבט וורן, שמתכוונת לרוץ לנשיאות ארה"ב בשנת 2020. לפני כמה חודשים היא הצהירה שכנשיאה היא תקדם שתי יוזמות בתחום ההגבלים עסקיים – שעושות הרבה רוח אבל עלולות לגרום להרבה נזק

להמשיך לקרוא תחרות ופופוליזם אמריקאי

לספור דובדבנים

מיד לאחר שהוא נבחר, הנשיא טראמפ הודיע שהוא יוביל רפורמות ברגולציה הפדרלית. למשל, שיבטל לפחות 75% מהרגולציה של ה-FDA. נשמע קיצוני. מסתבר שהמציאות פחות מפחידה, אבל הרבה יותר מוזרה.

בהתאם למדיניות של טראמפ ה-FDA פרסם לאחרונה הצעה לתיקון שיפחית את הרגולציה שחלה בתחום מאוד ספציפי. כמה ספציפי? מדובר ברגולציה על עוגות פאי דובדבנים קפואות ("frozen cherry pies"). אמיתי לגמרי.

להמשיך לקרוא לספור דובדבנים

שנאת הסיכון של ה-FAA

אנחנו על סף המהפכה הבאה בתחום התחבורה. אני לא מתכוון לנסיעה שיתופית או להיפרלופ. אני מדבר על השמיים.

עברו 115 שנים מאז שהאחים רייט ביצעו את הטיסה הראשונה. בעשורים האחרונים התחבורה האווירית הרחבה מאוד וגם הפכה נגישה יותר כלכלית. אבל תחבורה אווירית מתבצעת באותו אופן כבר כמה עשרות שנים והיא מעין מועדון סגור מבחינת יזמות וחדשנות. בואו נשים את הציניות בצד ולרגע נעז לחלום: מכוניות מעופפות, רחפנים לא מאוישים וטיסות על-קוליות. יש בארה"ב המון השקעות ומיזמים שרוצים לקדם את זה.

חסמים רגולטורים

אבל התחום לא ממש יכול להתקדם כי כל פעילות חייבת אישור מרשות התעופה האמריקאית (FAA). בירוקרטיה היא לא דבר חדש, אבל תחום התעופה הוא דוגמה לרגולציה מחמירה מידי שמנוהלת על-ידי שנאת סיכון ופחד. התוצאה היא שה-FAA מעדיף לאשר טכנולוגיות קיימות ופחות נלהב לאשר טכנולוגיות חדשות ולא מוכרות. להמשיך לקרוא שנאת הסיכון של ה-FAA

ההשפעות הלא רצויות של רגולציה – חוק ג'ונס נותן פרוטקציה

לפני 99 שנים נחקק בארה"ב חוק ג'ונס (השם הרישמי – The Merchant Marine Act of 1920). החוק נועד לחזק את ענף הספנות האמריקאי. הוא קבע שאוניה שמפליגה בין שני נמלים אמריקאים (נניח – ניו יורק ולואיזיאנה) חייבת להיות בבעלות אמריקאית, ועם צוות ודגל אמריקאי. במילים אחרות: רק ספינות אמריקאיות יכולות להפליג בין שני נמלים אמריקאים (לספינות זרות מותר שרק אחד הנמלים יהיה אמריקאי).

החוק נועד להגן מסחרית על חברות הספנות מפני תחרות. חוק ג'ונס הוא רגולציה פרוטקציוניסטית. הוא אמור לתת לתעשייה המקומית יתרון על חברות בינ"ל. הבעיה היא שהוא גרם לתוצאה ההפוכה. להמשיך לקרוא ההשפעות הלא רצויות של רגולציה – חוק ג'ונס נותן פרוטקציה

למה צריך להיזהר מעיקרון הזהירות המונעת

אנחנו שוקלים להטיל רגולציה על שני חומרי הדברה: חומר א' גורם נזק קטלני באופן מיידי; חומר ב' עלול לגרום נזק נמוך אחרי חשיפה לאורך זמן – אבל בגלל שזו השפעה ארוכת טווח לא ברור מה בדיוק הנזק.

מה דעתכם – על איזה חומר חשוב יותר לפקח?

למרות שחומר א' יותר מסוכן ויש מידע שתומך בזה, ההחלטה הייתה דווקא להגביל את השימוש בחומר ב'. זה קרה בגלל משהו שנקרא "עיקרון הזהירות המונעת".

להמשיך לקרוא למה צריך להיזהר מעיקרון הזהירות המונעת

כשלי אכיפה: משטרת הבייביסיטרים

איזון בין פנאי וקריירה (work-life balance) הוא אתגר משמעותי במיוחד עבור הורים. זה עוד יותר מאתגר עם פעוטות בגילאים צעירים. אחד הפתרונות הפרקטיים הוא לתאם פעילות שבה מספר פעוטות משחקים יחד ואחד ההורים שומר עליהם. ככה אותו הורה יכול להיות עם הפעוטות, והוא מפנה את ההורים של יתר הפעוטות.

זה מה שעשו מספר הורים בוושינגטון די.סי בארה"ב. מאז שנות ה-70 קבוצת הורים ארגנה "play dates" במהלכם אחד ההורים משגיח על מספר פעוטות. מאחר שלאותם הורים אכפת מהילדים שלהם, הם אספו כסף לקופה משותפת ודאגו לביטוח, למזון בריא, לפלסטלינה ועוד. היופי בפתרון הקהילתי הזה הוא שההורים יצרו מסגרת התנדבותית לחלוטין ללא כוונת רווח וללא העסקת עובדים חיצוניים. זה גם הסוד לעלויות הנמוכות – כל משפחה משלמת רק 200$ בשנה לכיסוי העלויות (ובונסף ההורים "תורמים" מזמנם).

נשמע אוטופי? אז כאן מתחיל הסיפור שלנו.

המדינה נחלצת לעזרה

בספטמבר האחרון המפקחת על החינוך הודיעה להורים שהם פועלים בניגוד לחוק.

להמשיך לקרוא כשלי אכיפה: משטרת הבייביסיטרים

סימון מזון מהונדס גנטית – איך לבלבל את הציבור

האם משרד החקלאות האמריקאי (ה-USDA) הצליח לייצר את הרגולציה הגרועה בעולם? תשפטו בעצמכם –

כשחוק מבלבל במקום לעזור

בשנת 2016 הקונגרס חוקק חוק שמחייב שכל מזון שמכיל רכיבים שעברו הנדסה גנטית – יסומנו כדי שהצרכן יוכל לדעת. החוק לא קובע שמזון שעבר שינוי גנטית הוא יותר או פחות בטוח, אלא רק עוסק בחובת גילוי. מכוח החוק משרד החקלאות האמריקאי קבע סטנדרט בשם NBFDS. אבל נראה שה-NBFDS לא יעזור לצרכנים אלא בעיקר יבלבל אותם.

פרדוקס הכוח: קוקאין ואזורים ללא נשק

רגולציה כופה היא לא תמיד הפתרון

המלחמה בקוקאין

שנת 2009. איוו מוראלס, נשיא בוליביה מגרש את הרשות למלחמה בסמים של ארה"ב (DEA) משטח בוליביה. במשך שנים ארה"ב נלחמה בגידול הקוקה (ממנו מפיקים את הסם קוקאין) במטרה לחסל אותו. אבל היא נכשלה: גידול הקוקה רק הלך והתרחב.

אחרי שממשלת בוליביה סיימה את היחסים עם ה-DEA היא יצרה מדיניות חדשה. במקום לנסות לחסל את גידול הקוקה, היא החליטה לשלוט בהיקף התופעה. בוליביה בחרה בגישה יוצאת דופן: היא התירה גידולי שדות קוקה לשימוש בתרופות וטקסים דתיים תוך פיקוח ממשלתי (ואסרה על ייצור סמים). זו מדיניות הרבה יותר רכה משל האמריקאים, אבל התוצאה הייתה צמצום של 15% בהיקף שטחי גידול הקוקה במדינה.

להמשיך לקרוא פרדוקס הכוח: קוקאין ואזורים ללא נשק

רגולציה בחצר האחורית – Nimby

מה גרם למשבר הדיור?

המקום: עמק הסיליקון, סן פרנסיסקו קליפורניה. כמה כמה עשורים שבאזור יש ריכוז של חברות טכנולוגיה מובילות. העובדים באותן חברות מרוויחים שכר גבוה והם רוצים לגור באזור. אבל אין באזור מספיק דירות. אם תסתובבו באזור (אתם יכולים לעשות את זה בעזרת google street view – הנה דוגמה לרחוב רנדומלי) תראו בעיקר בתים פרטיים צמודי קרקע עם שתי קומות מקסימום, המון מגרשי חנייה, חצרות גדולות מסביב לבתים וגם חלקות ריקות. מאוד לא עירוני (להרחבה ראו: כאן ופה).

הסיבה היא הרגולציה המחמירה על קרקע ובניה. האיסורים חלים לפי אזורים (zoning) והמגבלות רבות. אם תנסו לבנות משהו בגובה של יותר משתי קומות (אפילו בשולי האזור ליד תחנת רכבת) – מישהו ידאג לחסום אתכם.

להמשיך לקרוא רגולציה בחצר האחורית – Nimby

שונוּת היא הכל בחיים: חוק דוד-פרנק

המשבר שאחרי המשבר הכלכלי

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008, ממשל אובמה חוקק רפורמה ענקית שידועה כחוק "דוד-פרנק" (Dodd–Frank). החוק מתפרס על 2,323 עמודים. החוק הקים שורה של סוכנויות ממשלתיות חדשות שמפקחות על המערכת הבנקאית (היום פעילות 11 סוכנויות שונות), וגם הטיל חובות מוגברות על מוסדות פיננסיים. אותם מוסדות צריכים לציית ללא פחות מ-243 חוקים ורגולציות שונות, שנועדו להפחית את הסיכונים למערכת הפיננסית.
מאז 2010 העלויות של "דוד-פרנק" הסתכמו ב- 73 מיליון שעות של עבודת ניירת רגולטורית והוצאות של 36 מיליארד דולר.

להמשיך לקרוא שונוּת היא הכל בחיים: חוק דוד-פרנק

סתירות ברגולציה

כשיש המון גופים שקובעים אלפי הוראות זה עניין של זמן עד שהם יתחילו לסתור את עצמם. בפוסט הזה נראה סיפורים על סתירות ברגולציה.

יש הרבה סתירות והרבה סוגים של סתירות

סתירה בין הרגולציה למציאות

המקרה הקלאסי הוא רגולציה בלתי אפשרית – רגולציה שמתנגשת עם המציאות. למשל, שלט שקובע שחובה ללכת על המדרכה, אבל המדרכה כל כך צרה שאי אפשר ללכת עליה.

הנה דוגמה אמיתית: בקליפורניה עבר חוק שמחייב יצרני נשק להתקין בכל כלי נשק אמצעי שיטביע על הקליע סימון מיקרוסקופי שיאפשר לשייך את הקליע באופן חד-חד ערכי לכלי שירה אותו. זה נשמע נהדר, רק שיש בעיה אחת – עדיין לא קיימת טכנולוגיה שמאפשרת לעשות זאת. אפילו בית משפט הכיר בכך שמדובר ברגולציה בלתי אפשרית. אז בנתיים כולם עבריינים.

להמשיך לקרוא סתירות ברגולציה

הרגולציה שמעצבת את הערים שלנו – ומי משלם את המחיר?

מי קובע איך עיר תיראה?

יש לא מעט ערים בישראל ובעולם שיש בהן שכונות מגורים ומקומות עבודה, אבל אנשים לא רוצים לגור בהן. מצד שני יש ערים ושכונות מבוקשות.

לרגולציה יש השפעה מכריעה על ההצלחה והכישלון של עיר. בפוסט הזה אני מתכוון לרגולציה שמגבילה את המרחב העירוני: הגבלות על בנייה (גודל, גובה, מיקום), הגבלות על מה מותר לעשות בבניין (שימושים), רגולציה שקובעת מגבלות לפי חלוקה לאזורים (zoning), דרישות למקומות חנייה ושימור היסטורי. לכולן יש מטרות טובות. על חלק אולי כדי לוותר ואת חלקן אולי אפשר לבצע טוב יותר.

להמשיך לקרוא הרגולציה שמעצבת את הערים שלנו – ומי משלם את המחיר?