כמאה שנה אחרי השפעת הספרדית, מגיפת הקורונה, או בשמה הרשמי COVID-19, הכתה בעולם. הקורונה יצרה את אחד המשברים העולמיים הגדולים ביותר בהיסטוריה: תמותה, נזק בריאותי, שיבושים כלכליים וחברתיים. לפי המחקרים היא גרמה לתמותה עודפת של 14.9 מיליון איש (והמספר ממשיך לעלות). המגיפה גם הכניסה לעוני כ-100 מיליון איש בעולם – בגלל תחלואה וגל הרגולציה הבריאותית שנקבעה בעקבותיה.
ממש כשהמשבר החל (ועוד לפני הסגר הראשון בישראל) פרסמתי פוסט מבוא על ניהול משברים בהקשר של מגיפות. ניסיתי לשקף את החשיבה של ניהול משברים דרך משקפיים של התמודדות עם מגיפה בין-לאומית. אנחנו שלוש שנים אחר כך ונראה שהפוסט הזה התיישן לא רע. העקרונות שהוצגו לדוגמה היו ועדיין רלוונטיים, ושימשו מדינות רבות (זיהוי פתוגנים, חיסונים, סגירת גבולות, שיתוף מידע בין מדינות, ניטור קבוע).
אבל יש רכיב אחד שכתבתי עליו כבר במרץ 2020 ונראה שגם היום הוא עדיין חסר: תכנית והיערכות עתידית לקראת המשבר הבא:
"1. תכנית תגובה לאומית להתפרצות מגיפות קשות.
נתחיל מהנושא הכי חשוב לדעתי. חשוב שלממשלות (וגם לשלטון המקומי) תהיה תכנית מענה למקרה של התפרצות מגיפה (הנה דוגמה מה-CDC). זה קריטי כי בחירום אין לנו זמן לחשוב, לנתח ולהיערך. אנחנו צריכים תכנית שתנחה אותנו מה לעשות כי כשמשבר מתרחש – בהגדרה אין לנו זמן לבצע תהליך קבלת החלטות טוב. אפשר להכין תכנית גנרית מראש, כזו שלא תלויה במגיפה. […]"
אנחנו במצב די ייחודי: התרחש אירוע מאוד קשה שטלטל את כל העולם ולימד את כולנו על מודל רמזור, מטושים, חיסונים והרגולציה עליהם וכמובן – סגרים. אחרי אירוע כל כך קשה ונרחב, אפשר לצפות שהארגונים הבין-לאומיים או לפחות המדינות הגדולות (למשל ה-G-8) יפעלו כדי לקדם תכנית היערכות ותגובה להתמודדות עם המגיפה העולמית הבאה (באנגלית: PPR – pandemic preparedness and response).
חוסר השקעה
קל לדבר באופן כללי על "תכנית לאומית" אז בואו ניקח אלמנט אחד מתוך תכנית כזו – המוכנות של מערכת הבריאות להתמודד עם מגיפה. סביב העולם חותכים בתקציבי בריאות, במיוחד במדינות עניות. לכאורה זו לא בעיה שלנו, כי כל מדינה מנהלת את מערכת הבריאות שלה. עד שנזכרים שאנחנו מדברים על סיכון של מגיפה עולמית. כי וירוס או חיידק שיתפתח במדינה מרוחקת באפריקה, אסייה או דרום אמריקה יכול להתפשט בעולם ולהגיע אלינו בתוך שבועות עד חודשים. ואז זו בעיה שלנו.
זה לא סתם שמדינות לא משקיעות בבניית מוכנות ומסוגלות להתמודד עם מגיפה עולמית. אחד מגורמי השורש הוא שהשקעה בבריאות עדיין נתפסת כהשקעה קצרת טווח בשירותים ובפתרון בעיות קונקרטיות.
האם בעולם הפיקו לקחים?
אבל היערכות למגיפה עולמית, שהיא יחסית סיכון קצה, מצריכה בניית יכולת לאורך זמן ושימור שלה. אנחנו בסך הכל שלוש שנים אחרי תחילת המגיפה וכבר חזרנו לשגרה. אפשר היה לחשוב שמדינות מובילות וארגונים בין-לאומיים ילמדו מחוסר המוכנות לקורונה: יקבעו נהלים לסגירת גבולות, יגדירו תהליכי רישוי מואצים (לחיסונים, תרופות, יבוא אמצעי מיגון ועוד) להפעלה ברגע של התפרצות מגיפה, יקימו מאגרי מידע לשיתוף נתונים בין מדינות ועוד. אבל לא.
קיבלנו שיעור כואב ויקר (אמרנו 14.9 מיליון איש בתמותה עודפת) אבל לא נראה שמנהיגי העולם יישמו את הלקחים שלמדנו בשלוש השנים האחרונות, גם אחרי שהם ראו כמה לא היינו מוכנים למגיפה כמו קורונה.
כדאי לציין שברמה העולמית הקורונה עדיין לא הסתיימה. הוירוס עדיין הורג כ-10,000 איש בכל שבוע ומדביק מספר לא ידוע של אנשים. המשמעות היא שכל הזמן נוצרים וריאנטים חדשים, שאולי אחד מהם ירים ראש ויצליח לשחזר את הנזק שראינו בשנים 2020-2021.
איך מתחילים?
מורכב לייצר וליישם תכנית שלמה ומלאה. תכנית מקיפה תכלול מענה לתרחישים מורכבים, בהם המערכות והתהליכים הבסיסיים לא מתפקדים. מאתגר לגבש כזו תכנית.
אני מציע גישה יותר צנועה: לזהות את הכשלים והאתגרים שהתעוררו סביב הקורונה, לנתח אותם ברמת הפשטה ואז לייצר פתרונות מערכתיים לכל קושי ואתגר. בואו נראה איך עושים את זה.
מתחילים באיסוף כשלים ואתגרים.
הנה כשלים שהתעוררו במהלך הקורונה וכתבתי עליהם:
- ארה"ב הגבילה את האפשרות לבצע בדיקות מעבדה לקורונה ובכך צמצמה את האפשרות לנטר את התפשטות הנגיף ולאבחן מקרים חדשים.
- חסמים רגולטוריים מנעו יבוא של אמצעי מיגון כמו מסכות
- לקח כשנה לקבל רישיון לחיסון נגד קורונה, למרות שהפיתוח שלו נמשך כשלושה חודשים בלבד
- תקשור לא מספיק ברור של הסיכון מהמגיפה ושל התועלות מהחיסון
- הרגולציה לא מאפשרת למערכת הבריאות לספק שירותים מרחוק ובכך מחייבת מגע וסיכון להדבקה בין חולים לרופאים
- שונות בין הכללים של מדינות מקשה על מדיניות אחידה לטיפול במגיפה
- במהלך המשבר רגולטורים המשיכו להטיל מגבלות והחמרות ביחס לסיכונים זניחים, כאשר הכלכלה עמדה בפני קריסה
והנה כמה אתגרים:
- האם האסטרטגיה המרכזית צריכה להיות סגר או בידודים ממוקדים?
- האם להטיל סגר? (ותתי שאלות כמו – מתי?)
- איך קובעים מי יכול לנוע בתוך המדינה ובין מדינות, ואיך מפקחים ומנהלים את זה?
- איך מתאימים את המדיניות בתחומים אחרים למצב של מגיפה – כמו שירותים לאזרח, הצבעה בבחירות וכו'?
- איך גורמים ומחייבים את הציבור להתחסן, מבלי לגרום לתוצאות בלתי רצויות?
- איך דואגים לצמצם את הסיכון להדבקה בחללים סגורים / בפעילות שגרתית?
זו ממש לא רשימה מלאה. קרו עוד הרבה דברים – מוצלחים יותר ופחות. אבל יש פה מספיק "בשר" כדי להעסיק הרבה בעלי תפקידים.
אם נסתכל על הכשלים – יש פה סוגיות של ניהול מערכת הבריאות (בדיקות מעבדה), סוגיות של חסמים רגולטוריים ליבוא ולרישוי טיפולים, וגם למערכת היחסים בין מדינות ואזורים שונים. אפשר לנתח כל אחד מהם, להפיק לקחים ולשנות מה שצריך (או להכין תכנית מגירה לאופן שבו פועלים שכשתרחיש מסוים מתממש).
שימו לב שניסיתי לנסח את הכשלים ואת האתגרים באופן יותר מופשט וכללי מהמקרה הפרטני, כי אנחנו לא מתכוננים למגיפה הקודמת אלא למגיפה הבאה. מה שחשוב הוא להבין את העיקרון שמאחורי הכשל או האתגר, כי הוא יכול לחזור גם במגיפה אחרת. למשל, עיכוב בקבלת אישורים רגולטוריים צץ בקורונה בהקשר של חיסונים, אבל בפעם הבאה יכול להיות שזה יהיה רלוונטי לגבי תרופות או מכשור חדשני שצריך יהיה לאשר מהר. כך גם לגבי האתגר של צמצום הסיכון להדבקה – אם המגיפה הבאה תהיה מדבקת דרך מים ולא דרך אוויר, האתגר יעסיק אותנו אבל באופן שונה.
כל סיכון שכבר התרחש הוא חזרה גנרלית לסיכון שעוד לא התרחש
אלו נקודות תורפה קיימות שאנחנו יודעים עליהן היום. ואין לנו סיבה טובה לא לטפל בהן.
יש כאן רעיון עמוק שהתפספס. בדרך כלל אנחנו מדברים על סיכונים במונחים עתיד, כי סיכון הוא אירוע עתידי. ולכן אנחנו נוטים להביט אל העתיד כדי לחשוב אילו סיכונים עלולים להתממש בעתיד.
אבל יש סיכונים שכבר קרו. הסיכונים האלו יכולים ללמד אותנו הרבה על העתיד. סיכון עבר יכול ללמד אותנו על האופן שבו סיכון יכול להתרחש בעתיד (למשל, שמערכת הבריאות במדינות עניות משפיעה על הסיכון למגיפה שיכולה להכות גם במדינות מפותחות). הוא גם יכול ללמד אותנו על נקודות התורפה שלנו.
קיים סיכוי שבעוד כמה שנים תתפרץ מגיפה חדשה. היא עלולה להיות הרבה יותר מדבקת והרבה יותר קטלנית מהקורונה.
אנחנו צריכים לראות בקורונה מתנה. הקורונה היא חזרה גנרלית וממשית מאוד לקראת המגיפה הבאה. הקורונה חשפה בפנינו את החולשות של המנגנונים והמערכות שלנו. במקום לחשוב על הקורונה במונחי עבר, צריך להשתמש בה כדי להיערך לעתיד.
מדינות כמו סינגפור ודרום קוריאה הגיעו מוכנות יחסית למגית הקורונה בגלל שעשור וחצי קודם הן התמודדו עם הסארס. הטיפול שלהן בסארס היה לא מוצלח, לשון המעטה. אבל בזכות הכישלון ההוא הן הפיקו לקחים – בנו מערכות ופיתחו מדיניות ששימשם אותם מול הקורונה. הכישלון מול הסארס העניק להן את ההצלחה מול הקורונה.
לא נעים לחשוב על זה, אבל קיים סיכוי שבעוד כמה שנים יתרחש אירוע חמור אחר. הוא לא חייב להיות מגיפה. זו יכולה להיות רעידת אדמה, סופת הוריקן, פגיעה של מטאור, או מלחמה.
למעשה, הקורונה הייתה חזרה גנרלית לקראת מגוון סיכונים שיכולים להתרחש ולשבש את חיינו. גם אם לא בונים תכנית לאומית לניהול משברים, אם נלמד מהכשלים והאתגרים שהעסיקו אותנו במשבר האחרון נוכל לנהל טוב יותר את המשבר הבא.
הרגולטור - גיא מור 