בשבח המורכבות

בשבועות האחרונים יש מתקפה של פעילי אקלים על השירות המטאורולוגי הישראלי. הטענה היא שהשירות המטאורולוגי לא מקשר בין מזג האוויר בישראל בשנה האחרונה לבין משבר האקלים.

מאחר שאני לא מומחה בתחום, אני נזהר מלהביע עמדה נחרצת בנושא הזה. אבל מה שתפס את תשומת ליבי זו התגובה של מנהל השירות המטאורולוגי – ניר סתיו (שם מעולה לאדם שעוסק באקלים).

סתיו פרסם טור ב"הארץ" שבו הוא מגן על העמדה שלו. הוא מסביר שתפקידו לא לקדם אג'נדה, אלא לאסוף ולנתח נתונים. ולדבריו המסקנות שהשירות המטאורולוגי מפרסם פשוט נסמכות על הנתונים והידע המדעי.

הוא מבקר גם את "פעילים האקלים" וגם את "מכחישני האקלים" על כך שהם מתייחסים רק לנתונים שמתאימים לעמדתם המקורית ועל הנטייה לאמץ נרטיבים פשוטים, תוך התעלמות מהמורכבות שסביבנו.
הטור של ניר סתיו הוא בעיני קריאה חובה.

אבל זה לא מקרה ייחודי. זו מחלה רוחבית של השיח שלנו והיא קיימת בעוד תחומים.

הדיכוטומיה השקרית

החיים הם לא שחור ולבן. רוב הבעיות שמעסיקות אותנו מורכבות וכך גם הפתרונות.

בעד רגולציה על רשתות חברתיות?

אולי צריך, אבל אולי הרגולציה הזו רק תחזק גופים כמו פייסבוק.

רוצים סביבה נקיה?
גם אני. אבל נקייה ממה? ואיזו מדיניות באמת יכולה להביא שינוי? ואולי המדיניות הממשלתית חוסמת שינוי לטובה?

תומכים בטראמפ כי הוא ביטל המון רגולציות?
אז לא בטוח שהוא באמת ביטל הרבה רגולציות ואולי מה שהוא עשה יצר בעיות ונזקים.

אתם בעד בטיחות ובריאות?
כמובן, אף אחד לא יהיה נגד בטיחות. אבל אולי חובה לחבוש קסדות מגדילה את הסיכון? אולי סיגריות אלקטרוניות יכולות לעזור לגמול מעשנים? ואולי לא צריך לפקח על מעונות שמתנהלים בסדר כבר היום?

העניין פה הוא לא שמאל ולא ימין. לא סוציאליזם, קפיטליזם או אנרכיזם.
השאלה האמיתית היא – איזו בעיה קיימת במציאות ואיזה פתרון יעבוד.
ובשביל זה אנחנו צריכים להסתמך על נתונים.

רק שזה מעורר פיהוק.

נתונים, מחקרים מדעיים, ניסויים.
זה משעמם. ותמיד המסקנה לא חד-משמעית.
ואנחנו לא אוהבים מסרים מורכבים ואפורים. אנחנו אוהבים מסר חד וברור: טוב או רע? מסוכן או בטוח? לחוקק או לא לחוקק?

ההטיה הפסיכולוגית – עיתונאית – פייסבוקית

המוח שלנו בנוי כדי להתמקד במה שבולט ויוצא דופן. אז מסרים פשוטים נקלטים ומסרים מורכבים הם משעמים.
לכן אנחנו אוהבים סנסציות ופרובוקציות. גם אם הן חלולות.

בגלל זה אנחנו מפחדים מתקיפות כריש – למרות שהן כמעט אף פעם לא קורות, אבל לא מפחדים מתאונות דרכים או מהשמנת יתר.
מאחר שעיתונאים הם בני אדם, גם הסיקור התקשורתי לוקה בזה. אבל עיתונאי או עורך יכולים להחליט לפרסם ידיעה חשובה גם אם היא פחות צבעונית.
ברשתות חברתיות אין עורך שיבחר לפרסם ידיעה פחות מעניינת. האלגוריתם מעצים מסרים חריפים.

בתמונה למטה יש גרף שפרסם מארק צוקרברג, המנכ"ל והמייסד של פייסבוק.
צוקרברג מראה באמצעות הגרף, שלא משנה איפה יעבור הגבול של מה מותר לפרסם בפייסבוק – ככל שתוכן מתקרב לגבול (והוא יותר חריף ואלים) – כך הוא יקבל יותר חשיפה (במאמר הוא טוען שצריך לשנות את זה).

במילים אחרות – היום יותר מתמיד – ככל שמסר פשטני יותר כך הוא נשמע יותר. ומסרים מנומקים ומבוססי נתונים נשארים מאחור בדרך כלל. זה היה טבוע בנו מההתחלה, רשתות חברתיות רק מעצימות את זה.

אז מה עושים?

אני ממליץ לכם לקרוא את הטור הקצר של ניר סתיו, בסוף הפוסט.

ואחר כך – לא להתבייש לענות "זה לא כל כך פשוט" או "בואו נבדוק מה אומרים הנתונים והמחקרים העדכניים".

שיח טוטאלי ונטול ספקות מוביל למסקנות שגויות. והוא מחלחל גם למוקדי קבלת ההחלטות. ראיתי את זה בעצמי ולא פעם עזרתי למקבלי החלטות להתנער מתפיסה שגויה שלא מבוססת על שום נתון.

בקיצור, קצת יותר צניעות. קצת יותר ספקנות. קצת פחות להט.
קצת יותר נתונים ועובדות.
ואז בתקווה נזכה למדיניות טובה יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: