התמכרות לרשתות חברתיות

כולנו מכורים למשהו. חלק מאיתנו מכורים לחומרים – קפאין, ניקוטין, אלכוהול. חלק מכורים להרגלים והתנהגויות – הימורים, כסיסת ציפורניים, התמכרות לעבודה. בשנים האחרונות יש תופעה מדאיגה – התמכרות למוצרים טכנולוגיים ובעיקר לרשתות חברתיות. זה לא במקרה. יש הרבה טענות שחברות טכנולוגיה בונות את המוצרים שלהן כדי לייצר אפקט ממכר.

התמכרויות עלולות להיות הרסניות ולכן חשוב לטפל בהן ברצינות.

חוק SMART למניעת התמכרויות לרשתות חברתיות

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, סנטור אמריקאי הגיש הצעת חוק בשם Social Media Addiction Reduction Technology, או בקיצור – SMART. ההתמכרות של פוליטיקאים אמריקאים היא לחוקים עם ראשי תיבות קליטים. לפי הצעת החוק, יאסר על חברות אינטרנט לנצל פסיכולוגיה אנושית כדי להחליש את יכולת הבחירה של המשתמש או הצרכן (מזכיר קצת את תופעת התבניות האפלות, שכתבתי עליה בעבר).

מעבר לאיסור הכללי והעמום, הצעת החוק כוללת כמה איסורים ספציפיים: ניגון אוטומטי של סרטוני וידאו (autoplay ב-youtube), וגם "מישחוק" שנותן למשתמש חיזוק חיובי על שימוש באפליקציה (כמו "הכרה" או badge שפייסבוק נותנת למשתמשים פעילים).

החוק גם קובע מגבלת זמן לגלישה ברשתות חברתיות. 30 דקות ביום. לכל הרשתות החברתיות ובכל המכשירים. אחרי 30 דקות, כל הרשתות החברתיות צריכות להינעל. המשתמש יוכל לשנות את המגבלה הזו, אבל היא תתאפס ל-30 דקות בתחילת כל חודש.

הבעיה העיקרית עם הצעת החוק היא שנראה שמחוקקים בלי להבין. סעיף 6 לחוק מורה לערוך מחקר מקיף כדי להבין את התופעה ואת הסיבות להתמכרות לרשתות חברתיות. אז אולי כדאי לעשות את המחקר לפני שמחוקקים? מסתבר שיש קצת מחקר על הנושא וייתכן שהבעיה שונה ממה שנדמה למנסחי הצעת החוק. מחקר אחד שמצאתי לא מצא ראיות מובהקות לכך שרשתות חברתיות פוגעות בבני נוער. זה לא אומר שלא צריך רגולציה, זה אומר שאנחנו לא יודעים מספיק.

ויש בעיות גם בתוכן של החוק.
החוק אוסר על פונקציות טכנולוגיות, אבל טכנלוגיה היא ניטרלית מבחינה מוסרית ואפשר להשתמש בה לגם למטרות חיוביות. למשל, אפשר להשתמש ב-autoplay למטרות טובות, כמו הורים שרוצים שהילדים שלהם יצפו ברצף בתכניות חינוכיות ומעשירות.

ומצד שני, טכנולוגיה יכולה להיות מזיקה. הצעת החוק מבקשת לייצר פונקציות חדשות למטרות חיוביות, כמו נעילת חשבון אחרי 30 דקות שימוש ביום. אבל משתמש לא מכור עלול להינעל מחוץ לחשבון שלו ולהיפגע מכך. למשל, מישהו שמשתמש ברשת חברתית למטרות עבודה או כדי לשמור על קשר עם קרובי משפחה שלו. והכי חמור – מישהו שרוצה לקרוא פוסטים על מדיניות רגולציה ולא יכול בגלל שהרגולציה סגרה לו את פייסבוק.

זה נכון שאתרי אינטרנט ורשתות חברתיות אחראיים לבזבוז של זמן רב. אבל יש בהן גם תוכן אמיתי שהיום קל להפיץ יותר מאי פעם. ההוכחה הכי יפה ליתרונות של אותן פלטפורמות היא שהסנטור שהגיש את הצעת החוק SMART פרסם טור דעה חריף נגד הרשתות החברתיות בו הוא טען ש"היה עדיף שפייסבוק הייתה נעלמת" – ומיהר לפרסם את הטור הזה בפייסבוק.

שתי אלטרנטיבות

אם אין לנו מספיק מידע, עדיף שלא נמהר לחוקק – בוודאי שלא חוקים כל כך גורפים. ואם חשוב לנו לטפל בנושא, יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות בנתיים (עד שנערוך מחקר מקדים וננתח את הבעיה).

1. מענה ממוקד. יש מספיק כלים רגולטוריים לטפל בבעיה הזו. בארה"ב ה-Federal Trade Commission ובישראל הרשות להגנת הצרכן, מחזיקות בסמכויות רחבות למנוע ניצול ופגיעה בצרכנים. ה-FTC כבר עשתה את זה. הרגולטורים בתחום יכולים לפרסם חוות דעת שמבהירות את הרגולציה ולנקוט בפעולות אכיפה ממוקדות בפרקטיקות בעיתיות של פלטפורה כזו או אחרת.

2. לחזק את הציבור. כשקורה משהו לא טוב, האינסטינקט שלנו הוא לרדוף אחרי "האנשים הרעים". לאורך זמן התוצאה היא "משחק תופסת" אינסופי בין הרגולטור למפוקחים. צנזורה היא דוגמה קלאסית לכישלון כזה. הרבה יותר אפקטיבי לחזק את הציבור – כדי שלא יהיו "קורבנות". אפשר לסייע למשתמשים לשלוט טוב יותר בסביבה הדיגיטלית, למשל – להדריך איך לבטל את הגלילה האינסופית ברשתות חברתיות, איך לבטל התראות push בנייד ואיך לבטל את ה-autoplay ב-youtube.

אפשר לקחת את זה צעד קדימה עם בקרה. לא בקרה ומעקב ממשלתיים, בקרה עצמית שלנו. אתן שתי דוגמאות לאפליקציות אנדרואיד חינמיות שעוזרות לי (לא פרסומת, משתף מניסיון אישי). actiondash מציגה לי דוחות על הזמן שביליתי מול מסך הטלפון ועל מספר ההתראות שקיבלתי בשעה/ יום/ שבוע. stay focused חוסמת אפליקציות והתראות מיותרות ומציגה לי באופן בולט כמה פעמים פתחתי את הטלפון ביממה האחרונה. ויש עוד המון כלים.

כלים כאלו מחזקים אותנו ובונים לנו יכולת להתמודד עם גירויים ומניפולציות שונות. כמו חקיקה כופה, הם אפקטיביים רק אם מתאימים לבעיה שאיתה אנחנו מתמודדים. ולכן כלים כאלו לא רק עוזרים למשתמש, הם גם פיילוט מצויין להבנת הבעיה. דמיינו שבמקום להקדיש זמן לגיבוש חקיקה לבעיה שאנחנו לא מבינים, היינו משקיעים את הזמן והמאמץ כדי לספק לציבור המשתמשים מידע וכלים שיעזרו להם.

הרגלים רעים

אם אתם אנשי ימין תתאכזבו לשמוע שהסנטור שמקדם את הצעת החוק הוא רפובליקני בשם ג'וש הווליס (Josh Hawley’s) שבאופן כללי מתנגד לרגולציה כבדה ול-big government. לכאורה זה לא מסתדר אידיאולוגית כי "הוא אמור להיות נגד רגולציה". אבל לדעתי זה בכלל לא עניין אידיאולוגי כי במציאות הדברים יותר מורכבים. לכל אחד מאיתנו יש נקודה רכה שקרובה לליבו. אדם יכול להתנגד לרגולציה עד שזה נוגע לנושא שחשוב לו – למשל שמירה על הסביבה או חינוך מיוחד או בטיחות תינוקות.

מדיניות רגולציה היא מעבר לאידיאולוגיה פוליטית. אנחנו לא צריכים לקבוע חוקים לגבי תופעות שאנחנו לא מבינים. אנחנו לא צריכים לקבוע מדיניות שתגרום יותר נזק מתועלת. אנחנו חייבים להגדיר יעדים מדידים ולבדוק את התוצאות של הרגולציה בפועל. זה נכון בין אם אתם בימין, בשמאל או במרכז.

הצעת החוק של סנטור ג'וש הווליס היא תזכורת שכולנו מכורים למשהו. חלק מאיתנו מכורים לקפאין, ניקוטין ואלכוהול. חלק מאיתנו מכורים להחלטות חפוזות ללא נתונים. רגולציה כזו עלולה להיות הרסנית, לא פחות מהתמכרות.

התרומה של הרגולציה להפחתת השימוש בפחם

אחת הדרכים הנפוצות לייצור חשמל היא שריפת פחם. בישראל, תחנות כוח פחמיות הן מקור זיהום האוויר הגדול ביותר ולכן המשרד להגנת הסביבה מתנגד להקמת תחנות כוח פחמיות נוספות. העמדה הזו לא ייחודית לישראל ובמדינות רבות מחפשים תחליפים לפחם כמקור ייצור חשמל.

אבל בעשור האחרון השימוש בפחם לייצור חשמל הולך ופוחת. בארה"ב הסקטור ממש קורס: בתוך פחות מעשור (2008-2016) החלק היחסי של הפחם בייצור חשמל צנח ב-38%. ועם הירידה בשימוש בפחם, יש גם ירידה בזיהום הנלווה.

האם המלחמה בפחם הצליחה?

בארה"ב, הרגולציה על שימוש בפחם לייצור חשמל זכתה לכינוי "המלחמה בפחם" (the war on coal). הרציונאל המרכזי הוא שאם הרגולציה תגביל ותייקר את השימוש בפחם – הוא יהפוך להיות פחות אטרקטיבי ויעשה בו פחות שימוש.

מדובר בשורה של רגולציות, כמו מגבלות על זיהום אוויר (CSAPR), סטנדרטים לגבי פליטות מזהמים וכספית (MATS) והתכנית לחשמל נקי (CPP). בשונה מרגולציה סביבתית מסורתית, שלוש הרגולציות האלו התמקדו במיוחד בייצור חשמל מפחם. והטענה היא שהמלחמה בפחם – בעיקר שלוש הרגולציות האלו – צמצמה דרסטית את השימוש ואת הזיהום מפחם.

ארגונים סביבתיים בארה"ב מסבירים שזה בדיוק מה שקרה: הרגולציה הפכה את השימוש בפחם ליקר יותר, במיוחד רגולציה שנקבעה בתקופת אובמה. ולכן הם גם טוענים שהרגולציה עוזרת ולכן צריך עוד רגולציה סביבתית. ממשל טראמפ והמתנגדים לרגולציה סביבתית הסכימו שהרגולציה הזו מייקרת את השימוש בפחם ופוגעת בציבור – ולכן התנגדו לקביעת הרגולציה מלכתחילה וכיום קוראים לבטל רגולציה סביבתית. והסביבתיים טוענים שביטול הרגולציה יגרום להיקף השימוש בפחם לחזור למה שהיה בעבר.

אבל מסתבר שזה לא נכון.

שני חוקרים אמריקאים בדקו את ההשפעה בפועל של הרגולציה על התעשיה. הם ניתחו נתונים על מחירי המניות של חברות ציבוריות מתעשיית הפחם לאורך עשור, מ-2008 עד 2017 (המחקר בדק איך שווי המניוות שלהן הושפע מהוספת הרגולציה הסביבתית). והם מצאו שאין שום ראיה לטענה שהרגולציה הביאה לדעיכת תעשיית הפחם. אמרו את זה בעבר, אבל המחקר הזה מפריך את הטענות בדבר השפעת הרגולציה. מחקר אחר מצא שמתוך דעיכה של יותר מ-30% אפשר לייחס לרגולציה רק 3.5%.

נראה שהסיבה לדעיכה של תעשיית הפחם היא כלכלית – בעיקר שטכנולוגיות חדשות הופכות ליותר זולות ויותר זמינות.

בעשור האחרון, במיוחד במהלך כהונתו של אובמה, הפחם סבל מתחרות עזה. הוא התחרה במיוחד מול גז טבעי ומול פצלי שמן. נתונים של המנהל הפדרלי למידע על אנרגיה מאשרים שגז טבעי הוא מתחרה מוביל של תעשיית הפחם. לפחם יש קושי אובייקטיבי להתחרות באלטרנטיבות אחרות (כמו גז טבעי ואנרגיה גרעינית). אם לא מספיק שהן יותר נקיות ויותר בטוחות הן גם הופכות ליותר ויותר זולות. כפי שאמר מנכ"ל של חברת התשתיות Santee Cooper: פשוט אין היגיון כלכלי לייצר חשמל באמצעות פחם. אני חושב שהגרף הזה, שמופיע במחקר ולקוח מנתונים פדרליים, אומר הכל. שימו לב מה קורה לפחם (קו רציף) ומה קורה לגז הטבעי (קו מקוטע):

fuel 1

[הערה: אפשר ורצוי כמובן לבחון את המחקר הזה באופן ביקורתי ולהטיל ספק גם במתודולוגיה וגם במסקנות. זה לא תורה מסיני]

ואם מנתחים לעומק – יש כמה גורמים להיחלשות ולדעיכה של תעשיית הפחם. למשל, יש ירידה בפרודוקטיביות של מכרות הפחם, במשך כמה שנים ברצף הייתה ירידה בצריכת החשמל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, צניחה במחירי הגז הטבעי ובאנרגיה מבוססת פצלי שמן, ירידה בביקוש הסיני לפחם וגם רגולציה סביביתית. אבל הרגולציה היא רק אלמנט אחד מבין רבים. ובמקרה הזה, כנראה שהיא לא הגורם המרכזי.

המלחמה בפחם פשוט לא קרתה במציאות.

זו לא שאלה של עלות מול תועלת (יעילות). זו שאלה של אפקטיביות – ונראה שההשפעה של הרגולציה הייתה נמוכה ולא דרמטית כמו שהצדדים לויכוח האידיאולוגי מנסים לטעון.
זה לא אומר שכל רגולציה חסרת תועלת, אבל נראה שבמקרה הזה התרומה של הרגולציה שולית.

למה שני הצדדים אומרים לנו משהו לא נכון?

גם מתנגדי רגולציה כמו טראמפ וגם ארגונים ירוקים מספרים לנו על דרמה במלחמה הרגולטורית נגד תעשיית הפחם. למה שהם ימסרו לנו מידע שאינו נכון?

כי זה משרת אותם. זה משרת את טראמפ שבונה תדמית של לוחם ברגולציה הנוראית. וזה משרת את הארגונים הירוקים שמספרים שרגולציה היא הדרך להגן על הסביבה ושצריך "אותנו" (הארגונים הירוקים) כדי לקדם כזו רגולציה. אם הזיהום פוחת מסיבה אחרת – זה מקלקל את הסיפור שהם מנסים למכור לנו.

אני לא טוען שהם משקרים ביודעין. אבל אנשים נוטים להאמין במה שמסתדר עם האינטרסים ועם הנחות המוצא שלהם. גם למתנגדי הרגולציה וגם לירוקים נוח לטעון שלרגולציה הסביבתית היה אפקט שלא קרה.

בגלל שבמדינה המודרנית יש המון רגולציה, קל לטעון שהכל בזכותה או באשמתה. גם אני נוהג להסביר תופעות ובעיות שונות בכך שהרגולציה גרמה לכך. רגולציה היא חשובה ומשמעותית, אבל היא לא הכל.

אבל חשוב להפריד בין רטוריקה שמשרתת אינטרס למה שקורה במציאות.

רגולציה מול הקידמה – הגבלות על אוטומציה

עד היום כתבתי ביקורת על די הרבה רגולציות, ואפילו תהיתי אם נמצאה הרגולציה הגרועה בעולם. אבל נראה שהפעם נתקלתי באחת הרגולציות עם פוטנציאל ההרס הכי גדול שאפשר לדמיין. מדובר בהצעה של ביל דה בלאסיו – ראש עיריית ניו יורק ומתמודד בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2020. דה בלאסיו פרסם את החזון שלו לרגולציה תחת הכותרת "למה עובדים אמריקאים צריכים להיות מוגנים מפני אוטומציה".

רגולציה נגד קידמה

נתחיל בהתחלה – כולם מסכימים שטכנולוגיה מסייעת לנו לחסוך עבודה ולשפר את איכות החיים. ושכשחוסכים עבודה – צריך פחות עובדים. אוטומציה יכולה להיות בפס הייצור, בתוכנה לזימון פגישות, שימוש באתר אינטרנט במקום חנות פיזית ועוד. בשנים האחרונות מתקיים דיון נרחב על עתיד שוק העבודה. האם מחשבים ורובוטים יתפסו את מקומנו? ואם כן, ממה נתפרנס?

חשוב לזכור שדיונים כאלו התרחשו בתקופת המהפכה התעשייתית (כולל עובדי טקסטיל שהשמידו מכונות), סביב המצאת הרכב, הכספומט, המחשב, וכו'. לאורך ההיסטוריה תמיד חששנו ממה שהקידמה עלולה להביא. בפועל, הטכנולוגיה לא הביאה לאבטלה המונית. אני לא טוען שמה שהיה הוא שיהיה, אבל הפחד והלחץ הם לא נקודת פתיחה טובה לדיון.

התכנית של דה בלאסיו

אז דה בלאסיו הגה תכנית למלחמה באוטומציה. החלק הראשון בתכנית הוא להקים סוכנות רגולטורית חדשה להגנה על משרות מפני אוטומציה (הוא כבר מצא לה שם: Federal Automation and Worker Protection Agency).

החלק השני הוא בירוקרטיה. כל חברה שתבקש להגדיל את האוטומציה באופן שעלול להחליף עובדים תצטרך לקבל אישור מהרגולטור החדש. אם הרגולטור יחשוב שהאוטומציה מייתרת משרות שכבר לא צריך בשוק – הוא יחייב את החברה להציע לעובד תפקיד אחר באותם תנאים כמו היום, או לשלם להם חבילת פיצויים מוגדלת (בגלל שמדובר באוטומציה).

החלק השלישי הוא מס רובוטים – robot tax. המס הזה יוטל על חברות גדולות שמאמצות אוטומציה אך לא מציעות "מספיק" משרות חלופיות. האמת שזה לא ממש מס, אלא יותר קנס: הגובה שלו יהיה השכר של כל המשרות שבוטלו בגלל האוטומציה – למשך חמש שנים.

השתדלתי לתאר את ההצעה של דה בלאסיו בצורה עניינית ככל האפשר, אבל צריך לומר שהיא ממש לא מוצאת חן בעיני. נתחיל בהשפעות הישירות.

1. אנטי פרודוקטיביות.

דה בלאסיו בעצם מטיל מגבלות על התקדמות – התקדמות בשיטות העבודה והתקדמות טכנולוגית. הוא בעצם רוצה להחזיק אותנו במקום. בואו נסתכל על משרות שיש היום פחות או שכבר לא קיימות. אין לנו עגלונים (שהתנגדו מאוד לשימוש ברכב בעל מנוע). הכספומט שכולנו מכירים נקרא באנגלית ATM, אלו ראשי תיבות של Automated Teller Machine – מכונת טלר אוטומטי – המכונה ממש קרויה על שם העובד שהיא החליפה. רועי צזנה מספר שכשהומצאה מכונת הסריגה הראשונה, המלכה אליזבת אסרה להפיץ אותה כדי שלא תגרום לאבטלה. היא צדקה והמכונה יתרה עובדים, אבל בטווח הבינוני והארוך – מצבם של עובדי הטקסטיל ומצבו של הציבור הרחב השתפר בזכות המיכון.

דה בלאסיו בונה מערכת ממשלתית שתפקידה למנוע התקדמות טכנולוגית. הוא רוצה להשאיר אותנו עם מקצועות שכבר לא נדרשים. אם דה בלאסיו היה נולד לפני מאה או מאתיים שנים, הוא היה נלחם שנמשיך להשתמש בסוסים ושנסרוג לעצמנו את הבגדים לבד.

ושאלת צד – למה לייצר כזו הגנה חזקה רק על עובדים שפוטרו בגלל אוטומציה? במה שונים פיטורים בשל אוטומציה מפיטורים מכל סיבה אחרת? למה רק העובדים אלו מקבלים הגנה כזו? אפשר להציג את השאלה בכיוון ההפוך: למה אנחנו מקשים דווקא על חברות שרוצות להשתפר ולאמץ טכנולוגיה? (אם כבר, בואו נקשה ו"נעניש" חברות שלא מאמצות טכנולוגיה)

2. פגיעה בעובדים.

פרופ' רוברט סימנס מבית הספר למנהל עסקים ב-NYU הסביר שלעיתים קרובות אוטומציה ורובוטים לא מחליפים עובדים, אלא משלימים אותם ומשפרים את הפרודוקטיביות שלהם ולכן הגבלות ומיסים על אוטומציה עלולים לא להגן על משרות, אלא אפילו לצמצם את מספר המשרות.

חדשנות ואוטומציה יוצרות משרות חדשות וטובות יותר. תשוו חקלאים בשדה לפני 100 שנים מול חקלאי היום שעובד על טרקטור – מצבו השתפר דרמטית. ואם נחזור לכספומטים (ATM), בתחילת שנות ה-80 היה חשש שהכספומטים בארה"ב יביאו לצמצום אדיר בכוח האדם. בפועל, כוח האדם של הבנקים רק גדל. האוטומציה אפשרה יצירה של משרות חדשות – טובות יותר. ואותם עובדים נהנו מכך.

3. הגורם האנושי.

דה בלאסיו לא מגן על העובדים הוא מגן על משרות. דמיינו עובד שכיום מועסק בעבודה טכנית שמחשב או רובוט יכולים להחליף. ההצעה של דה בלאסיו היא למנוע מהחברה את האוטומציה או להכריח את החברה להעסיק אותו למרות האוטומציה (גם אם אין משרות פנויות). דה בלאסיו משמר את המשרה, אבל לא באמת דואג לעובד. אם אכפת לנו מהעובד, מהאדם, הדבר ההומאני לעשות הוא לשמור את העובד רלוונטי. בואו לא נכפה על החברה להעסיק עובד "מיותר", ולו בגלל שזה מעליב ואפילו משפיל להיות עובד לא רלוונטי שמועסק בתפקיד סרק רק כי הרגולציה כופה את זה. לפני שאנחנו עובדים אנחנו בני אדם, ובני אדם מחפשים משמעות וערך בעבודה שהם עושים. במקום להכריח חברות להעסיק עובד עם כישורים שכבר לא נחוצים, בואו נשקיע בשוק עבודה גמיש, עם הכשרה תעסוקתית לאורך כל הקריירה, כדי שהעובד ימשיך להיות רלוונטי ובעל ערך.

איך יראה עולם אנטי פרודוקטיבי

איך הרגולטור יפעל

התייחסתי בעבר לכך שקשה למדוד הצלחה של רגולטור, ולכן יש נטייה לבחון רגולטור על הדברים הלא נכונים. ואז הרגולטור נבחן ונמדד בעיקר על מניעה מוחלטת של אסונות (ולא על מציאת פתרון מאוזן). החשש שלי הוא שהרגולטור המוצע ייענש (ניהולית, ציבורית ותקשורתית) בכל פעם שחברה תאמץ שיטת עבודה או טכנולוגיה חדשה. ולכן הוא יהפוך לרגולטור של אנטי-אוטומציה. מטרתו תהיה לחסום ולצמצם למינימום טכנולוגיה שמייעלת תהליכי עבודה. אפשר להניח שהוא יאמץ עקרונות שגויים כמו "עיקרון הזהירות המונעת" ו"better safe than sorry" (שניתחתי בעבר) ולכן ינהג באופן שמרני מאוד. והתוצאה תהיה שהוא ימנע אוטומציה גם כאשר היא לא תפגע במשרות.

אולי הוא גם יפתח זרוע פעילות נוספת שמבוססת על תקציב ולא על רגולציה. למשל, עידוד העסקת עובדים – יחלק מענקים לחברות שיפחיתו אוטומציה קיימת, ויוכיחו שבזכות גריעת הטכנולוגיה הן נאלצות להעסיק יותר עובדים. עולם הפוך.

איך הרגולציה תופעל

תחשבו על הקושי להגדיר מה זה "אוטומציה" וכמה מקום יש לפרשנות. במצב כזה, אפשר להיות בטוחים שקבוצות אינטרס יעשו לובי כדי שהמגבלות יחולו על המתחרים ולא עליהן.

סובלים מהסיבוכיות של מערכת המס? תתכוננו לשידור חוזר – הפעם עם מס הרובוטים: קיזוזים, גילומים, ניכויים וכו'. המס הזה ייצור עבודה – לרואי החשבון וליועצי המס.

ועוד לא דיברנו על אתגר הפיקוח והאכיפה – כי כדי לבדוק האם אלגוריתם כפוף לרגולציה החדשה והאם הוא מכיל "אוטומציה", נצטרך לבדוק את הקוד שלו. נגעתי במורכבות של זה בהקשר של בינה מלאכותית. זה סיוט לכל מערך פיקוח ואכיפה, וזה יהיה גיהינום עבור חברה שפקחים ממשלתיים מתיישבים על השרתים שלה כדי לבחון האם הקוד מהווה "אוטומציה".

למה זאת לא סתם אנקדוטה

כנראה שדה בלאסיו לא יהיה המועמד הדמוקרטי לנשיאות (למרות שהיו הפתעות בעבר). אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מההצעה הקיצונית שלו. רעיונות כאלו עלולים להתפשט בזכות הפחד מהעתיד.

יש לפנינו פוליטיקאי מנוסה. שבנה וליטש רגולציה שעלולה להיות הרסנית לרווחה החברתית. הוא לא יפגע רק בעובדים או רק בחברות עתירות טכנולוגיה. רגולציה שמיועדת לחסום חדשנות ואוטומציה היא רגולציה נגד קידמה ושיפור. היא רגולציה ברוח ימי הביניים. דה בלאסיו לא טיפש ובוודאי לא חסר ניסיון. הצעה כזו מיועדת לגרוף רווח פופוליסטי גם במחיר של פגיעה בציבור. וכמו שאנחנו יודעים, הראשונים שנפגעים ממדיניות שגויה הם העובדים והאוכלוסיות החלשות.

רגולציה ויחסי עבודה – work life balance

במשרד, במסעדות, בתחבורה הציבורית, לפני השינה. אנשים עם הטלפון כל הזמן ובכל מקום. הטכנולוגיה הנגישה לנו אמצעי תקשורת ושברה מחיצות. אבל יש גם בעיות. למשל, שבגלל שאנחנו זמינים בכל מקום ובכל זמן – העבודה רודפת אחרינו גם בשעות הפנאי. זה ממש לא נדיר לקבל מיילים בשעות הערב המאוחרות ולא מעט אנשים בודקים את תיבת הדוא"ל של העבודה דבר ראשון בבוקר. יוצא שגם אם העובד יוצא מהמשרד וגם אם המשרד הנסגר, מקום העבודה הדיגיטלי נשאר פתוח כל הזמן.

למגמה הזו יש השפעות חברתיות, בריאותיות ונפשיות. ובשנים האחרונות יש קריאות לקבוע רגולציה שתאפשר לעובדים להתנתק דיגיטלית אחרי שעות העבודה. יש לנו בעיה של איזון.

בעיה עולמית

התופעה של חיבור דיגיטלי תמידי למקום העבודה היא עולמית. בישראל הנושא טרם עלה על סדר היום ובארצות הברית הוא בדיון. אז בואו נביט על שתי מדינות עם ניסיון בנושא – כל אחת והבחירות שלה.

בצרפת, שיש לה מסורת של הגנה חזקה על עובדים, יש רגולציה כזו. החוק הצרפתי נקרא Droit à la Déconnexion – "הזכות להתנתק". כעיקרון החוק אוסר על מעסיקים לפנות לעבודים אחרי שעות העבודה הרגילות. האיסור חל על עסקים גדולים – בהם מועסקים 50 עובדים או יותר. הרגולציה הזו מורכבת וקצת מסובכת. דרך המלך של החוק היא שהעובד והמעסיק מגיעים להסכם לגבי זמינות לאחר שעות העבודה. בנוסף, ניתן לדרוש מעובדים זמינות מועטה אחרי שעות העבודה, למשימות ששקולות לשיחת טלפון קצרה. מדובר בחוק פלילי, אבל זו גם החולשה שלו כי צריך חקירה פלילית והעובד לא יכול להגיש תביעת פיצויים.

בגרמניה, אין רגולציה כופה על הנושא, הגישה של הממשלה יותר וולונטרית והסכמית. אבל מעסיקים החילו על עצמם באופן וולונטרי רגולציה עצמית. למשל, פדרציית המסחר הגרמנית (ארגון עסקים) גיבשה מדיניות יחד עם משרד העבודה והרווחה הגרמני. המדיניות הזו מותאמת לצרכים של העובדים והעסקים באותו סקטור. מעסיקים גדולים כמו BMW, פומה ופולסווגן יצרו לעצמם מגבלות באופן וולונטרי בנושא וההנהלה אוכפת את המדיניות הפנימית הזו. עוד דבר מעניין שקורה בגרמניה – הרגולטור עצמו נותן דוגמה – משרד העבודה והרווחה הגרמני אסר על תקשורת בין עובדי המשרד אחרי שעות העבודה, אלא במקרי חירום.

שתי גישות רגולטוריות

ההשוואה בן צרפת לגרמניה מראה לנו חלק מטווח השיטות והגישות שממשלה יכולה לאמץ כשהיא רוצה לפעול בנושא מסויים.

מצד אחד היא יכולה לכפות. זו הרגולציה הקלאסית, ציווי ושליטה (command & control). היא מצריכה לקבוע מערכת של כללים – כי זה לא נגמר רק ב"אסור" / "מותר", צריך סייגים, סעיפי תחולה, איזונים וכו'. לעיתים קרובות רגולציה כופה מצריכה מערכות משלימות – יחידה בירוקרטית (שתנפיק אישורים, תאסוף מידע, תענה על שאלות), פיקוח ואכיפה, בקרה והטמעה של המדינות (איסוף מתמיד של מידע, ביצוע תיקונים) ועוד. בתמצית – ברגולציה כופה הממשלה מחליטה למלא תפקיד אקטיבי וכשחקן אקטיבי היא נושאת במשקל לא מבוטל וצריכה לעשות עבודה.

מצד שני, המדינה יכולה לבחור בתפקיד רך ומנחה יותר. לחפש לפתור בעיות מתוך תפיסה שהציבור או העסקים הם לא הבעיה אלא חלק מהפתרון והם הצרכנים שהפתרון צריך לשרת. להתבסס יותר על שיתופי פעולה (בדגש על שיתופי פעולה בין-מגזריים), לא לנסות לנהל את הציבור עם הוראות לגבי כל פרט ופרט, לתת תמריצים חיוביים, התערבויות מתונות (באמצעות שירות או כלכלה התנהגותית), להעצים במקום לכפות (למשל, לחזק ולשפר את יכולת קבלת ההחלטות – boosting) וגם להתייעץ עם הציבור ולא להנחית. זה אומר לא ליפול למלכודת הכוח: כי רגולציה קלאסית מבוססת על "מונופול האלימות של המדינה", על האפשרות שלה לקבוע כללים ולכפות באמצעות אכיפה.

בדרך כלל מציגים את זה כקונפליקט אידיאולוגי, אבל זו לא רק דילמה בין השקפות כלכליות. יש פה בחירה בין כלי מדיניות, ופתרונות שונים מתאימים לבעיות שונות. יכול להיות שבסיטואציה אחת תתאים גישה מסוימת, ובסיטואציה אחרת נצטרך גישה שונה. העולם מורכב והבעיות מסובכות, כך שאין תשובה אחת שנכונה תמיד.

שתי גישות ניהוליות

אפשר להסתכל על שתי הגישות האלו כביטוי לתפיסות ניהוליות. יש ניהול תקיף, קשה, מבוסס תמריצים של כסף (בונוס, הורדה בשכר), שלעיתים קרובות כרוך ב-Micro-management. ויש ניהול בכלים יותר רכים. ניהול כזה מבוססת על תפיסה שירותית – שתפקידו של המנהל להיות שם בשביל לעזור לעובדים להיות הכי טובים (ולא לפקח עליהם). ואז המנהל משקיע את מאמציו בפיתוח של העובדים, לתת להם לקדם פרויקטים, לעבוד על החולשות שלהם. לתת להם מוטיבציה שלא מבוססת רק על תמריץ כספי אלא על מנוע יותר עמוק – אוטונומיה, עניין או פיתוח אישי. במקום לנסות לשלוט בעובדים ולתת להם הוראות – לתת בהם אמון.

רגולטור הוא מנהל. לא סתם, מגה-מנהל. הוא לא מנהל רק כמה עובדים, אלא מנהל סקטורים שלמים, מאות חברות. הוא יכול לבחור לנהל בצורה קשה, תקיפה ומתערבת; והוא יכול לבחור לנהל באופן רך – רותם ומעצים. זה טווח ויש הרבה גוונים באמצע. גם במסגרת ניהול מעצים, צריך להציב גבולות קשיחים. וזה גם הרבה עניין של גישה אישית ותרבות ארגונית.

ניהול ורגולציה

הגישה הצרפתית משקפת רגולציה מסורתית – התערבות בחקיקה, קביעת כללים מחייבים, אכיפה. הגישה הגרמנית לא מבוססת על שליטה ועל כך רגולטור יתקן את כל הכשלים. המדינה עוזרת להגיע לפתרון. היא מאפשרת לשחקנים בשוק למלא תפקיד מרכזי בפתרון הבעיה. היא מבוססת על דוגמה אישית ואמון.

באופן אישי אני מתחבר יותר לגישה שמבוססת על העצמה ומתן אוטונומיה, ולא ניסיון לשלוט. בעיני זה יותר נכון – גם במקום העבודה וגם ברגולציה על מקום העבודה (וברגולציה בכלל).

והערה לגופה של רגולציה – די ברור שרגולציה על "הזכות להתנתק" היא תוצר של קונפליקט בין עבודה לפנאי. זה קונפליקט של פרודוקטיביות – אנחנו רוצים להספיק יותר עבודה אבל זה בא על חשבון הפנאי והבריאות הנפשית שלנו. הניסיון מלמד שניהול מעצים שמבוסס על אמון ולא על כפייה מייצר תוצאות מאוד פרודוקטיביות. אפשר ליישם את זה בפרודוקטיביות בעבודה או בתוצאות של הרגולציה.

ואם התחלנו בסוגיה של work-life balance – הפתרון חייב להיות ממוקד בני אדם ולא קשיח ופורמליסטי.

להציל את ניתוח עלות-תועלת

לפני שבועיים כתבתי פוסט די פסימי על המניפולציות והעיוותים שטראמפ עשה בניתוח עלות-תועלת. בחודשים האחרונים גורמים שונים קראו לזנוח את שיטת הניתוח הזו. חלקם רגולטורים אמריקאיים שלא אוהבים שדורשים מהם לבחון את העלות מול התועלת, וחלקם פוליטיקאים דמוקרטיים שטענו שהניתוח מיועד כדי לחסום רגולציה. לאחרונה הצטרפה קבוצה שלישית: מתנגדי רגולציה מהצד הימני של המפה הפוליטית, שמבחינתם המטרה מקדשת את האמצעים.

אז הנה הסיפור של ניתוח עלות-תועלת, והקייס בעדו

הרעיון פשוט – לזהות את ההשפעות, לכמת אותן ולהשוות עלות מול תועלת. כי בסוף הרגולציה אמורה לשרת את הציבור ולעשות יותר טוב מרע. כמו כל דבר, אפשר לעשות עליו מניפולציות פוליטיות. אבל מבחן עלות-תועלת מספק לנו משהו מיוחד. דווקא כשיש חשש שהמדע עובר פוליטיזציה (Politicization of science), ניתוח עלות-תועלת מאפשר לנו למָדֵע את הפוליטיקה (Scienticization of politics). להפוך אותה לעקבית, מנומקת ומבוססת עובדות.

איך מבחן נולד? – כמו תינוק

בשנת 1981 הנשיא רייגן הוציא צו נשיאותי שדרש מהרגולטורים לנתח את התועלות והעלויות מכל הצעה לרגולציה – ולקדם אותה רק אם התועלת גבוהה מהעלות. מאחר שרייגן היה רפובליקני, הדמוקרטים טענו שהמבחן הוא בסך הכל טריק שנועד לחסום רגולציה חדשה ובהמשך גם לבטל רגולציה קיימת. חלק מהדמוקרטיים טוענים עד היום שדברים כמו בריאות, בטיחות ואיכות סביבה אי אפשר ואסור לכמת.

אבל הקולות האלו נשארו באופוזיציה. קלינטון ואובמה – נשיאים דמוקרטיים – הוציאו צווים נשיאותיים משלהם שעיגנו ופיתחו את שיטת רגולציה חכמה (RIA) ובתוכה את ניתוח עלות-תועלת. התרומה של קלינטון הייתה יותר משמעותית. הצו הנשיאותי של אובמה די אנמי, אבל גם הוא מעיד על תמיכה. בוש האב ובוש הבן – נשיאים רפובליקניים – המשיכו את יישום המבחן למרות שלא היו פיתוחים או התרחשויות מיוחדות במהלך 12 שנות הכהונה של משפחת בוש בבית הלבן.

כאמור, זה השתנה במהלך הכהונה של הנשיא טראמפ.

1. באופן כמעט מוצהר טראמפ התמקד בעלויות והתעלם מהתועלות של רגולציה. אפשר לומר שבמקום ניתוח עלות-תועלת, טראמפ קידם ניתוח עלויות. לדוגמה, הצו הנשיאותי שלו קבע שבשנת 2017 לא תהיה שום תוספת לעלות הכוללת של הרגולציה. נניח שהסוכנות להגנת הסביבה מקדמת רגולציה שתעלה 200 מיליון דולר בשנה אבל תמנע נזקים של 20 מיליארד דולר בשנה. התועלת גבוהה מהעלות פי 100 – רגולציה רצויה! אבל מבחינת טראמפ הרגולציה הזו לא תקודם כי העלות נטו גדולה מאפס ("greater than zero").

2. כשעשו ניתוח עלות-תועלת, ממשל טראמפ עיוות את הניתוח. הוא התעלם מתועלות, הניח הנחות מחמירות לגבי העלויות וכו'. למשל, בתחום הסביבתי יש נתון מאוד חשוב שנקרא העלות לחברה של פליטת פחמן דו-חמצני. בלי להיכנס לחישובים עצמם, ממשל אובמה כימת את הנזק שנגרם מטון אחד של פחמן דו-חמצני בכ-40$ (כימות שצלח בחינה ביקורתית בקונגרס). ממשל טראמפ לקח את הנתון הזה וחתך אותו לבין 1$-7$. בפוסט מלפני שבועיים הבאתי עוד דוגמאות למשחקים ולמניפולציות שממשל טראמפ עשה.

אז כן, אפשר לעשות מניפוציות על ניתוח עלות-תועלת. אבל מה האלטרנטיבה?

אנחנו תמיד עושים ניתוח עלות-תועלת

בחיים אנחנו תמיד נותנים ערך לדברים ומשווים בין אופציות, גם אם אנחנו לא אומרים את זה במפורש. כשהממשלה מחליטה להתקין רמזור בצומת שמתרחשות בו x תאונות בשנה – היא מחליטה שהעלות של הרמזור נמוכה מהנזקים של התאונות (במילים אחרות: שהבטיחות מצדיקה את עלות הרמזור). בהחלטות מדיניות תמיד צריך לאזן בין יתרונות לחסרונות, בין עלויות לתועלות. אנחנו עושים את זה – או במשתמע "מתחת לשולחן" או במפורש במסגרת ניתוח עלות-תועלת.

בין אם אנחנו פוליטיקאים או מדענים, שמאלנים או ימנים. כשאנחנו ניגשים לקבל החלטה, אנחנו עושים ניתוח עלות-תועלת משתמע, אבל אנחנו עושים את זה מהבטן. בלי נתונים, באופן לא מתועד ולא שיטתי. ניתוח עלות-תועלת הוא גאוני בגלל שהוא כל כך אינטואיטיבי. הוא נועד להבטיח שהאינטואיציה שלנו תעבוד טוב.

ונניח שנפסיק להשתמש בניתוח עלות-תועלת, ולא נעשה כימות מסודר של עלויות ותועלות. האם במצב כזה יהיה יותר קל או יותר קשה לעשות מניפולציות ולקבל החלטות שרירותיות? ברור שניתוח עלות-תועלת מדייק אותנו ומשפר את איכות קבלת ההחלטות. מי שרוצה לעוות את הניתוח – יכול. זה כלי. ולעוות אותו זה בסך הכל לרמות את עצמך.

בשורה התחתונה, אין לנו משהו יותר טוב ויש סיבה שטראמפ מתאמץ לעוות את המבחן הזה – כי מבחן עלות-תועלת מאתגר אותו. וכמו שאפשר לראות – הוא מאתגר גם פוליטיקאים דמוקרטיים עם דעות הפוכות לטראמפ. וזה היופי של המבחן – הוא כלי מקצועי ולא אידיאולוגי. אם הוא מעצבן גם את הרפובליקנים וגם את הדמוקרטיים – יכול להיות שהוא עושה את העבודה.

משהו רע קורה לניתוח עלות-תועלת תחת ממשל טראמפ. אבל לא צריך להשליך שיטה טובה שעבדה במשך 36 שנים. צריך לתקן אותה.

למה לכתוב על המגזר הציבורי? יום הולדת שנה לבלוג

לפני כמה שבועות פגשתי חבר שלא ראיתי מאז שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה. הוא שאל אותי במה אני עובד ועניתי שאני עוסק בצמצום בירוקרטיה וייעול תהליכים בממשלה. "זה לא סותר את עצמו – ממשלה ויעילות?" הוא התפלא. והוא ממש לא הראשון.

עברתי לממשלה מהשוק הפרטי. כשהחלטתי לעשות את המעבר חשבתי שאני יודע למה אני נכנס, אבל אנשים כל הזמן אמרו לי "אתה לא מבין ממשלה". באמת לא ידעתי. וזה מה שגיליתי. להמשיך לקרוא למה לכתוב על המגזר הציבורי? יום הולדת שנה לבלוג

אתם שואלים – אני עונה

בתגובות עולות שאלות מעניינות ומתפתחים דיונים. אז בואו ניתן לכם במה!
בקרוב אוסיף לפודקאסט פינת שאלות ותשובות. אז אם יש לכם שאלה שהייתם רוצים לשאול – אתם מוזמנים לשלוח אותה במסנג'ר של עמוד הפייסבוק ואשתדל לענות עליהן.

ואם עוד לא עשיתם את זה – לחצו כאן כדי להאזין לפודקאסט ולהירשם כמנויים.