רגולציה ויחסי עבודה – work life balance

במשרד, במסעדות, בתחבורה הציבורית, לפני השינה. אנשים עם הטלפון כל הזמן ובכל מקום. הטכנולוגיה הנגישה לנו אמצעי תקשורת ושברה מחיצות. אבל יש גם בעיות. למשל, שבגלל שאנחנו זמינים בכל מקום ובכל זמן – העבודה רודפת אחרינו גם בשעות הפנאי. זה ממש לא נדיר לקבל מיילים בשעות הערב המאוחרות ולא מעט אנשים בודקים את תיבת הדוא"ל של העבודה דבר ראשון בבוקר. יוצא שגם אם העובד יוצא מהמשרד וגם אם המשרד הנסגר, מקום העבודה הדיגיטלי נשאר פתוח כל הזמן.

למגמה הזו יש השפעות חברתיות, בריאותיות ונפשיות. ובשנים האחרונות יש קריאות לקבוע רגולציה שתאפשר לעובדים להתנתק דיגיטלית אחרי שעות העבודה. יש לנו בעיה של איזון.

בעיה עולמית

התופעה של חיבור דיגיטלי תמידי למקום העבודה היא עולמית. בישראל הנושא טרם עלה על סדר היום ובארצות הברית הוא בדיון. אז בואו נביט על שתי מדינות עם ניסיון בנושא – כל אחת והבחירות שלה.

בצרפת, שיש לה מסורת של הגנה חזקה על עובדים, יש רגולציה כזו. החוק הצרפתי נקרא Droit à la Déconnexion – "הזכות להתנתק". כעיקרון החוק אוסר על מעסיקים לפנות לעבודים אחרי שעות העבודה הרגילות. האיסור חל על עסקים גדולים – בהם מועסקים 50 עובדים או יותר. הרגולציה הזו מורכבת וקצת מסובכת. דרך המלך של החוק היא שהעובד והמעסיק מגיעים להסכם לגבי זמינות לאחר שעות העבודה. בנוסף, ניתן לדרוש מעובדים זמינות מועטה אחרי שעות העבודה, למשימות ששקולות לשיחת טלפון קצרה. מדובר בחוק פלילי, אבל זו גם החולשה שלו כי צריך חקירה פלילית והעובד לא יכול להגיש תביעת פיצויים.

בגרמניה, אין רגולציה כופה על הנושא, הגישה של הממשלה יותר וולונטרית והסכמית. אבל מעסיקים החילו על עצמם באופן וולונטרי רגולציה עצמית. למשל, פדרציית המסחר הגרמנית (ארגון עסקים) גיבשה מדיניות יחד עם משרד העבודה והרווחה הגרמני. המדיניות הזו מותאמת לצרכים של העובדים והעסקים באותו סקטור. מעסיקים גדולים כמו BMW, פומה ופולסווגן יצרו לעצמם מגבלות באופן וולונטרי בנושא וההנהלה אוכפת את המדיניות הפנימית הזו. עוד דבר מעניין שקורה בגרמניה – הרגולטור עצמו נותן דוגמה – משרד העבודה והרווחה הגרמני אסר על תקשורת בין עובדי המשרד אחרי שעות העבודה, אלא במקרי חירום.

שתי גישות רגולטוריות

ההשוואה בן צרפת לגרמניה מראה לנו חלק מטווח השיטות והגישות שממשלה יכולה לאמץ כשהיא רוצה לפעול בנושא מסויים.

מצד אחד היא יכולה לכפות. זו הרגולציה הקלאסית, ציווי ושליטה (command & control). היא מצריכה לקבוע מערכת של כללים – כי זה לא נגמר רק ב"אסור" / "מותר", צריך סייגים, סעיפי תחולה, איזונים וכו'. לעיתים קרובות רגולציה כופה מצריכה מערכות משלימות – יחידה בירוקרטית (שתנפיק אישורים, תאסוף מידע, תענה על שאלות), פיקוח ואכיפה, בקרה והטמעה של המדינות (איסוף מתמיד של מידע, ביצוע תיקונים) ועוד. בתמצית – ברגולציה כופה הממשלה מחליטה למלא תפקיד אקטיבי וכשחקן אקטיבי היא נושאת במשקל לא מבוטל וצריכה לעשות עבודה.

מצד שני, המדינה יכולה לבחור בתפקיד רך ומנחה יותר. לחפש לפתור בעיות מתוך תפיסה שהציבור או העסקים הם לא הבעיה אלא חלק מהפתרון והם הצרכנים שהפתרון צריך לשרת. להתבסס יותר על שיתופי פעולה (בדגש על שיתופי פעולה בין-מגזריים), לא לנסות לנהל את הציבור עם הוראות לגבי כל פרט ופרט, לתת תמריצים חיוביים, התערבויות מתונות (באמצעות שירות או כלכלה התנהגותית), להעצים במקום לכפות (למשל, לחזק ולשפר את יכולת קבלת ההחלטות – boosting) וגם להתייעץ עם הציבור ולא להנחית. זה אומר לא ליפול למלכודת הכוח: כי רגולציה קלאסית מבוססת על "מונופול האלימות של המדינה", על האפשרות שלה לקבוע כללים ולכפות באמצעות אכיפה.

בדרך כלל מציגים את זה כקונפליקט אידיאולוגי, אבל זו לא רק דילמה בין השקפות כלכליות. יש פה בחירה בין כלי מדיניות, ופתרונות שונים מתאימים לבעיות שונות. יכול להיות שבסיטואציה אחת תתאים גישה מסוימת, ובסיטואציה אחרת נצטרך גישה שונה. העולם מורכב והבעיות מסובכות, כך שאין תשובה אחת שנכונה תמיד.

שתי גישות ניהוליות

אפשר להסתכל על שתי הגישות האלו כביטוי לתפיסות ניהוליות. יש ניהול תקיף, קשה, מבוסס תמריצים של כסף (בונוס, הורדה בשכר), שלעיתים קרובות כרוך ב-Micro-management. ויש ניהול בכלים יותר רכים. ניהול כזה מבוססת על תפיסה שירותית – שתפקידו של המנהל להיות שם בשביל לעזור לעובדים להיות הכי טובים (ולא לפקח עליהם). ואז המנהל משקיע את מאמציו בפיתוח של העובדים, לתת להם לקדם פרויקטים, לעבוד על החולשות שלהם. לתת להם מוטיבציה שלא מבוססת רק על תמריץ כספי אלא על מנוע יותר עמוק – אוטונומיה, עניין או פיתוח אישי. במקום לנסות לשלוט בעובדים ולתת להם הוראות – לתת בהם אמון.

רגולטור הוא מנהל. לא סתם, מגה-מנהל. הוא לא מנהל רק כמה עובדים, אלא מנהל סקטורים שלמים, מאות חברות. הוא יכול לבחור לנהל בצורה קשה, תקיפה ומתערבת; והוא יכול לבחור לנהל באופן רך – רותם ומעצים. זה טווח ויש הרבה גוונים באמצע. גם במסגרת ניהול מעצים, צריך להציב גבולות קשיחים. וזה גם הרבה עניין של גישה אישית ותרבות ארגונית.

ניהול ורגולציה

הגישה הצרפתית משקפת רגולציה מסורתית – התערבות בחקיקה, קביעת כללים מחייבים, אכיפה. הגישה הגרמנית לא מבוססת על שליטה ועל כך רגולטור יתקן את כל הכשלים. המדינה עוזרת להגיע לפתרון. היא מאפשרת לשחקנים בשוק למלא תפקיד מרכזי בפתרון הבעיה. היא מבוססת על דוגמה אישית ואמון.

באופן אישי אני מתחבר יותר לגישה שמבוססת על העצמה ומתן אוטונומיה, ולא ניסיון לשלוט. בעיני זה יותר נכון – גם במקום העבודה וגם ברגולציה על מקום העבודה (וברגולציה בכלל).

והערה לגופה של רגולציה – די ברור שרגולציה על "הזכות להתנתק" היא תוצר של קונפליקט בין עבודה לפנאי. זה קונפליקט של פרודוקטיביות – אנחנו רוצים להספיק יותר עבודה אבל זה בא על חשבון הפנאי והבריאות הנפשית שלנו. הניסיון מלמד שניהול מעצים שמבוסס על אמון ולא על כפייה מייצר תוצאות מאוד פרודוקטיביות. אפשר ליישם את זה בפרודוקטיביות בעבודה או בתוצאות של הרגולציה.

ואם התחלנו בסוגיה של work-life balance – הפתרון חייב להיות ממוקד בני אדם ולא קשיח ופורמליסטי.

להציל את ניתוח עלות-תועלת

לפני שבועיים כתבתי פוסט די פסימי על המניפולציות והעיוותים שטראמפ עשה בניתוח עלות-תועלת. בחודשים האחרונים גורמים שונים קראו לזנוח את שיטת הניתוח הזו. חלקם רגולטורים אמריקאיים שלא אוהבים שדורשים מהם לבחון את העלות מול התועלת, וחלקם פוליטיקאים דמוקרטיים שטענו שהניתוח מיועד כדי לחסום רגולציה. לאחרונה הצטרפה קבוצה שלישית: מתנגדי רגולציה מהצד הימני של המפה הפוליטית, שמבחינתם המטרה מקדשת את האמצעים.

אז הנה הסיפור של ניתוח עלות-תועלת, והקייס בעדו

הרעיון פשוט – לזהות את ההשפעות, לכמת אותן ולהשוות עלות מול תועלת. כי בסוף הרגולציה אמורה לשרת את הציבור ולעשות יותר טוב מרע. כמו כל דבר, אפשר לעשות עליו מניפולציות פוליטיות. אבל מבחן עלות-תועלת מספק לנו משהו מיוחד. דווקא כשיש חשש שהמדע עובר פוליטיזציה (Politicization of science), ניתוח עלות-תועלת מאפשר לנו למָדֵע את הפוליטיקה (Scienticization of politics). להפוך אותה לעקבית, מנומקת ומבוססת עובדות.

איך מבחן נולד? – כמו תינוק

בשנת 1981 הנשיא רייגן הוציא צו נשיאותי שדרש מהרגולטורים לנתח את התועלות והעלויות מכל הצעה לרגולציה – ולקדם אותה רק אם התועלת גבוהה מהעלות. מאחר שרייגן היה רפובליקני, הדמוקרטים טענו שהמבחן הוא בסך הכל טריק שנועד לחסום רגולציה חדשה ובהמשך גם לבטל רגולציה קיימת. חלק מהדמוקרטיים טוענים עד היום שדברים כמו בריאות, בטיחות ואיכות סביבה אי אפשר ואסור לכמת.

אבל הקולות האלו נשארו באופוזיציה. קלינטון ואובמה – נשיאים דמוקרטיים – הוציאו צווים נשיאותיים משלהם שעיגנו ופיתחו את שיטת רגולציה חכמה (RIA) ובתוכה את ניתוח עלות-תועלת. התרומה של קלינטון הייתה יותר משמעותית. הצו הנשיאותי של אובמה די אנמי, אבל גם הוא מעיד על תמיכה. בוש האב ובוש הבן – נשיאים רפובליקניים – המשיכו את יישום המבחן למרות שלא היו פיתוחים או התרחשויות מיוחדות במהלך 12 שנות הכהונה של משפחת בוש בבית הלבן.

כאמור, זה השתנה במהלך הכהונה של הנשיא טראמפ.

1. באופן כמעט מוצהר טראמפ התמקד בעלויות והתעלם מהתועלות של רגולציה. אפשר לומר שבמקום ניתוח עלות-תועלת, טראמפ קידם ניתוח עלויות. לדוגמה, הצו הנשיאותי שלו קבע שבשנת 2017 לא תהיה שום תוספת לעלות הכוללת של הרגולציה. נניח שהסוכנות להגנת הסביבה מקדמת רגולציה שתעלה 200 מיליון דולר בשנה אבל תמנע נזקים של 20 מיליארד דולר בשנה. התועלת גבוהה מהעלות פי 100 – רגולציה רצויה! אבל מבחינת טראמפ הרגולציה הזו לא תקודם כי העלות נטו גדולה מאפס ("greater than zero").

2. כשעשו ניתוח עלות-תועלת, ממשל טראמפ עיוות את הניתוח. הוא התעלם מתועלות, הניח הנחות מחמירות לגבי העלויות וכו'. למשל, בתחום הסביבתי יש נתון מאוד חשוב שנקרא העלות לחברה של פליטת פחמן דו-חמצני. בלי להיכנס לחישובים עצמם, ממשל אובמה כימת את הנזק שנגרם מטון אחד של פחמן דו-חמצני בכ-40$ (כימות שצלח בחינה ביקורתית בקונגרס). ממשל טראמפ לקח את הנתון הזה וחתך אותו לבין 1$-7$. בפוסט מלפני שבועיים הבאתי עוד דוגמאות למשחקים ולמניפולציות שממשל טראמפ עשה.

אז כן, אפשר לעשות מניפוציות על ניתוח עלות-תועלת. אבל מה האלטרנטיבה?

אנחנו תמיד עושים ניתוח עלות-תועלת

בחיים אנחנו תמיד נותנים ערך לדברים ומשווים בין אופציות, גם אם אנחנו לא אומרים את זה במפורש. כשהממשלה מחליטה להתקין רמזור בצומת שמתרחשות בו x תאונות בשנה – היא מחליטה שהעלות של הרמזור נמוכה מהנזקים של התאונות (במילים אחרות: שהבטיחות מצדיקה את עלות הרמזור). בהחלטות מדיניות תמיד צריך לאזן בין יתרונות לחסרונות, בין עלויות לתועלות. אנחנו עושים את זה – או במשתמע "מתחת לשולחן" או במפורש במסגרת ניתוח עלות-תועלת.

בין אם אנחנו פוליטיקאים או מדענים, שמאלנים או ימנים. כשאנחנו ניגשים לקבל החלטה, אנחנו עושים ניתוח עלות-תועלת משתמע, אבל אנחנו עושים את זה מהבטן. בלי נתונים, באופן לא מתועד ולא שיטתי. ניתוח עלות-תועלת הוא גאוני בגלל שהוא כל כך אינטואיטיבי. הוא נועד להבטיח שהאינטואיציה שלנו תעבוד טוב.

ונניח שנפסיק להשתמש בניתוח עלות-תועלת, ולא נעשה כימות מסודר של עלויות ותועלות. האם במצב כזה יהיה יותר קל או יותר קשה לעשות מניפולציות ולקבל החלטות שרירותיות? ברור שניתוח עלות-תועלת מדייק אותנו ומשפר את איכות קבלת ההחלטות. מי שרוצה לעוות את הניתוח – יכול. זה כלי. ולעוות אותו זה בסך הכל לרמות את עצמך.

בשורה התחתונה, אין לנו משהו יותר טוב ויש סיבה שטראמפ מתאמץ לעוות את המבחן הזה – כי מבחן עלות-תועלת מאתגר אותו. וכמו שאפשר לראות – הוא מאתגר גם פוליטיקאים דמוקרטיים עם דעות הפוכות לטראמפ. וזה היופי של המבחן – הוא כלי מקצועי ולא אידיאולוגי. אם הוא מעצבן גם את הרפובליקנים וגם את הדמוקרטיים – יכול להיות שהוא עושה את העבודה.

משהו רע קורה לניתוח עלות-תועלת תחת ממשל טראמפ. אבל לא צריך להשליך שיטה טובה שעבדה במשך 36 שנים. צריך לתקן אותה.

למה לכתוב על המגזר הציבורי? יום הולדת שנה לבלוג

לפני כמה שבועות פגשתי חבר שלא ראיתי מאז שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה. הוא שאל אותי במה אני עובד ועניתי שאני עוסק בצמצום בירוקרטיה וייעול תהליכים בממשלה. "זה לא סותר את עצמו – ממשלה ויעילות?" הוא התפלא. והוא ממש לא הראשון.

עברתי לממשלה מהשוק הפרטי. כשהחלטתי לעשות את המעבר חשבתי שאני יודע למה אני נכנס, אבל אנשים כל הזמן אמרו לי "אתה לא מבין ממשלה". באמת לא ידעתי. וזה מה שגיליתי. להמשיך לקרוא למה לכתוב על המגזר הציבורי? יום הולדת שנה לבלוג

אתם שואלים – אני עונה

בתגובות עולות שאלות מעניינות ומתפתחים דיונים. אז בואו ניתן לכם במה!
בקרוב אוסיף לפודקאסט פינת שאלות ותשובות. אז אם יש לכם שאלה שהייתם רוצים לשאול – אתם מוזמנים לשלוח אותה במסנג'ר של עמוד הפייסבוק ואשתדל לענות עליהן.

ואם עוד לא עשיתם את זה – לחצו כאן כדי להאזין לפודקאסט ולהירשם כמנויים.

מהיום יש גם פודקאסט!

בעקבות פניות ושאלות החלטתי לנסות את מזלי בעולם הפודקאסטים.

אז פתחתי פודקאסט, שנמצא כרגע בסוג של הרצה. הזמן עובד לטובתנו כי האיכות הולכת ומשפרת (וגם כישורי הקריינות שלי…).

לפודקאסט יש שני יתרונות: אתם יכולים לשמוע תוך כדי נהיגה (או עמידה בפקקים), ואתם לא תלויים באלגוריתם של פייסבוק.

מקווה שתהנו,

גיא

איך עוקבים?

הדף הזה בבלוג מרכז את כל הפרקים.

החלונות השבורים – עלות או תועלת?

לפני כמה ימים היית בדיון על רגולציה מיושנת שהצענו לבטל. לכולם היה ברור שהרגולציה כבר לא נחוצה בשביל להגן על בריאות הציבור. ואם היא לא משרתת את המטרה – אפשר וצריך לבטל אותה. ואז מישהו אמר – "הרגולציה מחייבת לבצע בדיקות מעבדה ולהיעזר במומחים. אם נבטל אותה, המעבדות האלו יסגרו והעובדים שלהן יאבדו את מקום העבודה שלהם".

הטענה הזו הפתיעה אותי. ניהלנו דיון על בריאות הציבור, אבל פתאום מסתבר שהרגולציה הזו בכלל מיועדת לספק תעסוקה למי שעובד במעבדות.

מה הולך פה? ננסה למצוא את התשובה בעזרת פוליטיקאית אמריקאית וכלכלן צרפתי.

להמשיך לקרוא החלונות השבורים – עלות או תועלת?

מי אחראי למעשים מסוכנים?

אדם נוהג ברכב ומתקרב לצומת כשהרמזור אדום. הוא ממשיך לנסוע וחוצה את הצומת באדום. הוא דורס מספר הולכי רגל ופוגע במכוניות אחרות.

מי אחראי למצב הזה – משרד התחבורה או משטרת התנועה?

נראה לי שדי ברור שהנהג אחראי. הנהג סיכן אחרים. והוא גם פעל באופן שמנוגד לחוק. אבל העיקר הוא שכשמישהו יוצר סיכון או נזק לזולת – הוא אחראי למעשים שלו. לצערי, השיח שלנו לפעמים מחמיץ את זה.

ייצור מזון

לפני שלוש שנים התרחשו תקלות אצל חברות מזון בארץ. במפעלים של מספר חברות התגלו חיידקי סלמונלה. להמשיך לקרוא מי אחראי למעשים מסוכנים?